סביבה וקהילה

  • מדברים עם המועמדים – הגר פרי יגור

    (צילום: אילת זיק-אל)

    [מאיה לילה חפר]

     

    נפגשתי עם הגר במטה שלה במרכז המושבה, בין מחברות לחומרי שיווק, אנשים נכנסים להגיד שלום. הגר מקשיבה לשאלות ברצינות רבה, כותבת אותן, אני מרגישה כמה חשוב לה להעביר את המסרים שלה בדיוק.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    חשוב לי שהבוחרים שלי ידעו עלי הכל. שקיפות והגינות של שליחת ציבור זהו תו תקן מוסרי לראש מועצה. חמישה דברים בכל זאת…

    1. אני בת המושבה, פרדס חנה כרכור זה סיפור חיי – כאן גדלתי והתחנכתי וכאן הקמתי עם בעלי את ביתנו ומשפחתנו. פרדס חנה כרכור נטועה בי ואני בה ובחרתי להפוך את המושבה האהובה הזו למשימת חיי.
    2. כשהחלטתי להקדיש את עצמי לשליחות ציבורית קבעתי לעצמי כלל ברור: תושבי פרדס חנה כרכור הם המצפן והמצפון הציבורי שלי.
    3. אני באה לתפקיד ראש המועצה בכדי לעשות דברים גדולים וערכיים. פרדס חנה כרכור צריכה להיות מקום בו המצוינות היא קו מנחה: בתשתיות, בחינוך באיכות החיים של כל תושבת ותושב. את זה נעשה רק עם נחשוב בגדול ונעשה בגדול.
    4. אני אהיה ראש מועצה של מושבה אחת. החיבור בין כל השכונות במושבה חייב להיות גם חיבור פיזי של כבישים ושבילי אופניים חדשים וגם ובעיקר חיבור קהילתי. מושבה אחת לכולם.
    5. אני אוהבת טבע ונוף, בחרנו לחיות במקום עם פוטנציאל סביבתי עוצר נשימה אני אשמור על המושבה שלנו, על צביונה ועל נופיה.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. חינוך. לתפקיד ראש המועצה אני מגיעה מוכנה עם חזון ברור ועם תכניות עבודה סדורות. במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד בכוונתי לקבוע את החזון החינוכי שילווה את מערכת החינוך (הפורמלית והבלתי פורמלית) בפרדס חנה כרכור החל מהגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה. אני מאמינה שהכל מתחיל בחינוך, החינוך הוא יסוד האדם בכל התחומים ובמקום בו זורעים חינוך – קוצרים הישגים. אני אוביל את מערכת החינוך במושבה לצמרת היישובים המובילים בישראל בתחום החינוך. בכדי לעשות זאת אני מתכוונת לקבוע במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד ראש המועצה את החינוך כמקום ראשון בסדר העדיפויות של פרדס חנה כרכור. בכוונתי להגדיל את תקציב החינוך בתכנית תקציב רב שנתית לעשר שנים זאת כדי להבטיח שלמערכת החינוך במושבה לא יחסרו משאבים בכדי להיות מערכת חינוך מובילה, מצטיינת, כזאת המחנכת להישגיות לצד ערכים – מורשת המושבה וכבוד האדם.אני אקים בית ספר תיכון חדש למדעים ואומנויות ואביא את האקדמיה לפרדס חנה כרכור.
      ניצור ביחד מערכת חינוך מודרנית, מגוונת שמגמות חדשנות פורצות דרך יצמחו בה. כשאני אומרת 'ביחד' אני מתכוונת לציבור ההורים המעורב שהם מנוע אדיר עבור מערכת החינוך, המנהלים, המורים, הגננות, הסייעות, תנועות הנוער, גמלאים יוצאי מערכת החינוך ובעלי מקצועות רלוונטיים – ביחד ניצור קהילת חינוך.
    2. תחבורה. במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד אני מתכוונת לצאת בסקר צורכי תחבורה שיגדיר מחדש כמה קווים צריך במושבה, איזה סוג של קווים (אוטובוסים, מיניבוסים, קווים ליעדים חדשים מחוץ למושבה ובתוכה לקשר בין שכונות שאינן מקבלות שירות כיום).נבצע שינויים ביחד עם משרד התחבורה להטמעת צרכי התושבים. אני אגדיל את מספר מקומות החניה סביב תחנת הרכבת ואקדם פתרונות של קווים קצרים וייעודיים מהשכונות אל התחנה וממנה כשירות לציבור ובין היתר כדי להקל על הפקקים.
      אוביל תכנית אב לתחבורה שתיתן פתרונות לבעיות הפקקים, החניה, חניית הרכב הכבד, התחבורה הציבורית, שבילי ההליכה והאופניים, כניסות ויציאות נוספות ליישוב וכן פתיחת צירי תנועה בתוך היישוב – אנו חייבים להאיץ פתרונות של פתיחת צווארי בקבוק במושבה.
    3. צביון. פרדס חנה כרכור בראשותי תישאר בצביונה מושבה !כאשר בוחרים ראש מועצה בוחרים גם את המחויבות והערכים שלו/ה. אני מחויבת לערכים של סביבה ואהבת האדם והארץ. יש מי שמחוייב לקבלנים – אני מחוייבת לתושבים. אני אעשה את פרדס חנה כרכור מושבת גנים שתהיה מהמקומות היפים והירוקים בישראל.
      המושבה שלנו נולדה ותוכננה להיות במודל של 'עיר גנים' אך הפכה להיות עיר ללא גנים.
      אני אשיב את פרדס חנה כרכור להיות מושבת גנים מהיפות שידעה מדינת ישראל. פארק הוואדי יהיה לפארק משפחות, תוכפל כמות הגינות והפארקים השכונתיים במושבה ויושם דגש על שמירת ערכי טבע ונוף בתוך השטח הבנוי ובמעטפת היישוב המהווה 40% מהשטח. אקדם שבילי הליכה ואופניים בשטחים הפתוחים ובכוונתי לעשות זאת בשיתוף פעולה אזורי עם יישובי הסביבה. כאשר אסיים את הקדנציה הראשונה שלי בתפקיד, אבק הבניה יתפוגג מעל המושבה והירוק יחזור לעיניים של התושבים. ירוק זו איכות חיים, זה תנאי בסיסי לקיום אורח חיים בריא וזה ייכנס גם למערכת הלימודים.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    רוביק דנילוביץ' – ראש העיר באר שבע. לרוביק יש מרץ, תשוקה וחזון. הוא האמין ופעל מהיום הראשון שנבחר לתפקיד שעיר צריכה להיות יזמת, חדשנית ושיתופית וכך גם אני רואה את הדברים.
    כמו רוביק, אני מאמינה שרשות מקומית צריכה לעמוד בזכות עצמה, לא להיות תלותית, לא פושטת יד ולא כפופה לכל מיני החלטות מלמעלה.כן צריך לשתף כמה שיותר גורמים ובראשם את המדינה ומשרדי הממשלה, אבל בסופו של יום, צריך גם לסמוך על התושבים שהם יודעים מה טוב להם ולהוביל איתם ביחד. אני מאמינה, כמו שרוביק האמין והוכיח, שכאשר יש לך רעיון מנצח ותכנית מחוללת שינוי – הכסף לעולם לא יהיה מכשול.

    לדף הפייסבוק של הגר פרי יגור >


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – איציק לב

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    פגשתי את איציק על קפה בצהרי היום. פעלתן, נמרץ, ומעורה מאד בנעשה בשלטון המקומי בארץ.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. אני חבר מועצה בהתנדבות כבר חמש שנים.
    2. אני יליד המושבה.
    3. אשתי אשת חינוך וילדי גדלים פה במערכות החינוך שלנו.
    4. אני מאד אוהב את פרדס חנה-כרכור.
    5. אני רואה רחוק אבל מסתכל על הצעד הבא.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. חדשנות בחינוך. אני סגן יו"ר ועדת חינוך כבר ארבע שנים. אין תפיסת חינוך במושבה ששואלת מה פני העתיד. אני מתחייב לנצל את הזדמנות הפז שיש לנו בתאריך הבחירות ולהקים פורום חדשנות בחינוך שיפעל במודל של 90 יום שיצאו ממנו חזון, תוכניות פדגוגיות, ותוכניות תשתיות.הפורום יעסוק בחדשנות גם בתוכניות הלמידה וגם בצורות הלמידה. הפורום יכלול צוותים חינוכיים מכל הזרמים, מומחים ותושבים בעלי עיניין. כל בית ספר יבחר לעצמו מיתוג ושפה. התוכנית שתצא משם תתחיל לפעול כבר בשנת הלימודים הבאה ותוטמע בשלבים. אבל זה שינוי שכבר אפשר יהיה לראות אותו מתחיל. יש תקציבים במשרד החינוך שמיועדים לתוכניות חדשניות ויש מערכות חיצוניות למשרד וגופים עסקיים שיש בהם כסף, רק צריך לייצר תוכנית שעומדת בסטנדרטים. הפורום הזה יתייחס לחינוך כרצף מהגיל הרך עד סיום יב' ודרך חיבור למרכז הצעירים. הפורום יעסוק גם במיפוי המבנים של מוסדות החינוך כדי לסגור פערים בין מבנים ישנים לחדשים.
    2. מרחב ציבורי ותחבורה. התשתיות כבר לא מתאימות לכמות התושבים. הפיתרון שלי הוא תחבורה מוטת, זאת אומרת להקצות נתיבים לתחבורה ציבורית ונתיבים לשבילי אופניים על חשבון חניה. הצעד הראשון והישים שלי הוא שבילים ירוקים מביתי הספר. כל בית ספר יחליט של שביל של שני קילומטר לכיוון הכי עמוס שלו. בשעות הכניסה לבית ספר והיציאה בשילוב עם מתנדבים מגיל הזהב,נהפוך את שני הקילומטר האלה למרחב מוגן. ברגע שהורה יודע שהילד בטוח הוא יתן לו ללכת ברגל והדבר יקטין את העומס מאד. כל השבילים הירוקים יתחברו בסוף לשביל ירוק גדול בכלל המושבה.מהלך כזה זה ישמש גם להסברה וחינוך. מהלך כזה ממומן על ידי איגום משאבים למשל גם משרד התחבורה וגם משרד התרבות והספורט מייעדים תקציבים לשבילי אופניים ושביל ירוק כזה יש לו יעוד כפול וגם תקצוב כפול.
    3. פיתוח כלכלי, עסקים ותירות נכנסת. אחת הנקודות הקריטיות לצמיחה של הרשות המקומית. הכנסות עצמיות הן קריטיות בהבנה שהמדינה מקצצת בתקציבים. אני אמנה
      חבר מועצה להקים תיק פיתוח כלכלי ועסקים, הוא יבנה מחלקה לעידוד עסקים קטנים ומקומיים. פרדס חנה-כרכור צריכה להיות בירת אומנות שמושכת אליה תיירות נכנסת. אני אקים פורטל תרבות ופנאי שהמועצה תקדם ותשקיע בשיווק שלו. אהפוך את התרבות המקומית לארועים בתמיכת המועצה כמו הבתים הפתוחים. אני רוצה להפוך את מבני הציבור לגלריות עם תערוכות מתחלפות. מקור הכנסה חשוב נוסף הם אזורי תעשייה שהם עוגן כלכלי .אני אפתח את האזור שליד הרכבת,שמקביל לאזור התעשייה קיסריה. אעשה זאת על ידי יצירת סיווגי ארנונה שימשכו לפה חברות.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    דק' מוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה. קיבל לידיו מועצה עם 4% תשלומי ארנונה ובתוך 10 שנים הגיע ל-84% תשלום ובכך איפשר למועצה כספים רבים להשקעה בחינוך ותשתיות. הוא הקים פרויקטים כלכליים שאיפשרו תעסוקה בתוך הכפר ועוסק בטיפוח מנהיגות צעירה. הוא חולל שינוי שרבים החשיבו לבלתי אפשרי וזכה בתואר "אביר השילטון המקומי" מטעם התנועה לאיכות השלטון. איש עשייה, צנוע וישר. מודל מעורר השראה.

    לדף הפייסבוק של איציק לב >


    להגיב
  • מתחת לפנס 6 חול המועד סוכות 25-26/9/18

     

    לא יאמן. חלפו 6 שנים מאז שעתר העלה את הרעיון הראשוני אי אז ב 2013. והנה אנחנו כבר במתחת לפנס 6.

    מתחת לפנס – פסטיבל אמנות לאור פנסי רחוב

    25-26 ספטמבר 2018 לילהיוםלילה

    חול המועד סוכות בגבעת חביבה

    הופעות, מיצגי אמנות, מוסיקה ואור, תיאטרון רחוב, תערוכות, וידאו ארט, מחול, שירה, חקר, שיח ועוד…
    במסלול הליכה רגלי לאורך שדרת פנסי הרחוב, בסביבה מופלאה שהכל יכול להתרחש בה.
    הכניסה חופשית!

    השנה חידוש! קמפינג במחיר סמלי / חדרים ללינה בתשלום! להזמנות טל: 052-5809838
    פרטים ומחירים באתר.
    הכניסה וההשתתפות בכל אירועי הפסטיבל חופשית!

    • מוזמנים לעקוב אחר סיפור הפסטיבל המתהווה ב:
    דף של הפנס בפייסבוק >   |   איוונט >   |   אינסטוש >   |   לאתר הפסטיבל >   |   הרשמה לסדנאות >

    לילהיוםלילה: התכנית שבין הפנסים…

    שלישי 25.9

    גולדמן בראדרס בהופעה
    18:30-19:30
    במה המרכזית.

    19:30 הפנסים נדלקים!!!

    Betty bears בהופעה – סווינג אמריקאי מקפיץ!
    22:00-23:00
    במה מרכזית.

    מעגלי דבקה עם סאעד דראוושה
    23:00-24:00

    אפשר להישאר לישון בגבעה, מחר מחכה לנו יום פנטסטי!
    ——————————

    יום רביעי 26.9

    בוקר

    מתחילים מוקדם בבוקר, באיזי.. הצ'אי שופ פתוח.. תבחרו לכם מה בא – ליצור, לנוע, לשוטט, לצייר, סתם לנוח באיזו פינה ולכתוב.. אכול צהריים בחדר האוכל (חמגשיות!).

    כאן ואתה – מדיטציית ציור משותפת- עמית שפירא.
    07:00-10:00 על הדשא הגדול.

    חילוץ שירה מהחיים. סדנת כתיבה בהנחיית נועה ברקת.
    10:00-11:30 במרכז האמנות המשותף.

    אמנות רחובשלום או להתראות? ציור קיר ענקי עם מנחים מתכנית "אתגרים" לאמנות רחוב.
    10:00-16:00 סוכה לשלום

    בין פאן לפנאן – סדנת ערבית מדוברת עם גלית קלנר
    שלושה שיעורים: 10:00, 11:30, 13:00 בספריות
    משך השיעור: 45 דקות. רב גילאי

    המעבדה ליצירה קהילתית חוקרת – התכנסות ופתיחה. ניסוי חברתי משותף לאורך היום.
    11:00-12:00 בחדר האוכל

    רודא – הסרט. מקומו של האמן בקהילה
    שלוש הקרנות: 11:00, 13:00, 16:00
    באולם ארכיון יד יערי, קומת הקרקע

    צהריים

    12:00-13:00

    אמנות לאור יום – סיור במיצבי הפנס עם עתר גבע, היזם ואוצר "מתחת לפנס"
    12:00-13:00 ברחבי הגבעה. נפגשים בבמה המרכזית ומשם יוצאים לסיור.

    שיח תרבויות – קאדי, רב וכומר מתארחים בסוכה לשלום
    12:00-13:30 הסוכה לשלום

    מפגשים עם אמנים מהפנסנועה רוזן, שרון גלזברג, יפעת טריינין ליסאי, יובל דניאלי, הדס גרטמן ולילך צפרוני.
    13:00-14:00 בחדר האוכל

    אמנות או אומנות – סדנת הדפס רב גילאית – עם משה רואס ובוגרי קורס הדפס
    13:00-15:00 במרכז האמנות המשותף

    אחה"צ

    שפת הראפ – סדנת ביטוי עם נטע ויינר סולן סיסטם עלי
    14:30-16:00 על הדשא הגדול

    לעצם העניין – סדנת לימוד ותנועה עם עדי שילדן
    14:30-16:00 ליד הבמה המרכזית

    סיפורי מקום – הקיבוץ כמקרה בוחן שיתופי. עם מוקי צור ועדי רוזן.
    14:30-16:00 ארכיון יד יערי. (לאחר השיח יוקרן הסרט "רודא")

    יאיר גרבוז – שיח אמן בתערוכה. מנחה: עתר גבע
    15:00-16:30 במרכז האמנות המשותף.

    תנועת הלהקה – ריו אביירטו: ריקוד אנושי יוצר עם ענת לידרור, אסטרז'ה גורביץ' ומנחות ריו אביירטו.
    16:00-17:30 הדשא הגדול

    על כנפי הדמיון – סדנת צילום עם טל בדרק
    16:00-17:30 ליד הבמה המרכזית

    ציפור החופש / עספור אל חורייה – מופע סיפור תיאטרון דו לשוני לילדים עם נילי ספרילי
    17:30-18:30 במה מרכזית

    קפה עולם – המעבדה ליצירה קהילתית – שיחה ותודעה – סיכום ניסוי
    עם שני מרצ'בסקי מובילת המסלול.
    17:30-18:30 בחדר האוכל

    כותבים חברה משותפת
    ערב כותבים על חברה משותפת
    18:00-19:30 בספריה החדשה

    כאן קול השלום
    מאיה יוהנה ויוצרים שרים עשור לאייבי נתן
    18:30-19:30 הבמה המרכזית

    19:30 הפנסים נדלקים!!!

    שפות אחיות -סדנת מושגים בתנועה עם אלכסנדרה זלסב
    20:00-21:00 הספריות.

    אומרים אהבה יש בעולם – ערב שירת אהבה בעברית ובערבית
    20:30-21:30 בכיפה הגיאודזית של מכינת חביבה רייק

    פול טראנק בהופעה
    22:00-23:00 במה מרכזית

    אפטר פארטי מסיבת חופש
    23:00-24:00 במה מרכזית

    תערוכות פתוחות במהלך כל הפסטיבל:

    • יאיר גרבוז – גלריית השלום, מרכז האמנות המשותף
    • שאול קנז – הספריה הישנה
    • זוזו כבר – גלריית זוזו חוגגת שנה
    • הדפס מהשטח – כיתת אמנות, מרכז האמנות המשותף.

    להת!

    דף של הפנס בפייסבוק >   |   איוונט >   |   אינסטוש >   |   לאתר הפסטיבל >   |   הרשמה לסדנאות >


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – יוני חכימי

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    פגשתי את יוני חכימי בביתו הנעים והיפה. צל עצים, עבודות אומנות מקוריות מקשטות את הקירות, פסנתר. ישבנו בחצר בשעות הבוקר, איש נעים הליכות.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. אדם של אנשים. אוהב אנשים ואנשים מתחברים אלי.
    2. נולדתי פה, אשתי נולדה פה והילדים שלי גדולים פה. הישוב זורם בתוכי.
    3. אמינות ויושר הם נר לרגלי.
    4. כל החיים עשיתי למען הקהילה. הייתי הרבה שנים מנהל היחידה לקידום נוער, היו לי שם הישגים גדולים וזכיתי לראות נערים שטיפלתי בהם הופכים לעובדים ביחידה. הקמתי את להקות המחול היישוביות. והובלתי את שיקום האמפי.
    5. איש משפחה.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. האזרח במרכז. אני מתחייב לשנות את אופי העבודה של מועצת פרדס חנה על ידי הכנסת יעדים מדידים לכל מחלקה שיהיו גלויים לציבור ונתונים לפיקוח ועל ידי הכנסת מערכות טכנולוגיות חדישות שיאפשרו שירות מקצועי ויעיל. אני מתחייב למהלך לשיפור השירות והשירותיות של עובדי המועצה, כשאזרח יפגש עם עובד מועצה הוא יזכה ליחס של לקוח.
    2. חינוך. נושא החינוך מאד מעסיק אותי. יש מספר דברים שאני יודע שאני אעשה, אתייחס לשתי נקודות בוערות. האחת, יש לי פיתרון קצר טווח להקמת בית ספר תיכון חדש בישוב.  יש אדמות של התאחדות האיכרים בשטח ההיקפי לבית הספר החקלאי. הרצועה הזו מיועדת אך ורק לחינוך. שם ניתן במיידי לבנות בית ספר נוסף שיתחיל לפעול תוך שלוש שנים. תיכון זה לא יהיה תחליף לתכנון תיכון נוסף במערב המושבה, אך הוא פעולה שניתן להתחיל ליישמה מיד אחרי הבחירות.
      תחום נוסף שמעסיק אותי הוא תחום החינוך הבלתי פורמאלי (פעילות אחר הצהריים). בתור מי שעבד בתחום שנים רבות אני יודע שהוא יכול לשנות חיים, לתת הזדמנות לחיבור ולמצויינות עבור ילדים שלא תמיד מוצאים את עצמם בבית הספר.  אני מתחייב לפתוח מרכז מוסיקה (קונסרבטוריון) ומרכז מחול ולפתח את כל נושא הספורט ההישגי. אעשה זאת בעזרת הכנסת שינויים מבניים במתנ"ס שיאפשרו למרכזים האלה לצמוח שם. המתנ"ס היום נותן שירות לחלק קטן יחסית מהאוכלוסיה ומרבית המבנה אינו פעיל רוב היום. אני מתחייב להפוך את המתנ"ס למקום שוקק חיים ומלא בפעילות ילדים שנגישה לכל האוכלוסיה גם מבחינת עלות החוגים.
    3. הגדלת מקורות ההכנסה של הישוב: תושבים רבים לא יודעים שבתים פרטיים הם גרעוניים למועצה. זאת אומרת המיסים של התושבים בקושי מכסים את השירותים שהם מקבלים. מועצה יכולה להתפתח רק דרך כספים מהמשלה והמסחר אבל הכסף הגדול מגיע מאזורי תעשיה. יש לי תוכנית פיתוח להקמת מרכז תעשייה בשטח שמול ביג. יש שם 300 דונם שמיועדים לתעשייה. תוכניתי היא לכנס את כל בעלי המגרשים עם משקיעים פוטנציאלים בניהול יזם חיצוני, לעודד אותם ליזמות על-ידי אישור ניצול אחוזי בניה והסדרת שאטל מהרכבת של המועצה מהרכבת לשם. המועצה בראשותי תיתן למשקיעים ובעלי הקרקעות מוטיבציה לפעולה מהירה. ייזמות כזו תכניס גם מאות אלפי שקלים הטלי השבחה לטובת תשתיות שישרתו את כל הישוב והכנסה שנתית של כ-15 מיליון ₪ בשנה שיהיו כספים לפיתוח היישוב. ניתן להקים אזור תעשייה כזה בתוך 3-5 שנים.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    השראה בשבילי: יש שניים. חולון ובאר שבע.

    – מוטי ששון – ראש עיריית חולון הוא אדם פשוט ונחמד. הוא הפך עיר עם סטיגמה שלילית לעיר הילדים. אנשים מחוברים אליו. הוא נותן את כולו לתפקיד ונגיש מאד לתושבים.

    – ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' הוא בחור צעיר ודינאמי שפתח את באר שבע לכל הכיוונים.
    הוא חידש פני יישוב שהיה תקוע הרבה זמן ועשה כל כך הרבה במעט זמן.

    לדף הפייסבוק של יוני חכימי >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (10) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור הקודם – לקראת הבחירות המוניציפליות]

     

    לא פשוט לדבר עם פוליטיקאים באמצע מסע בחירות.

    יש מושג בעולם הטיפול שנקרא רומינציה המתאר מצב בו אדם עסוק בחשיבה על נושא מסוים באופן מעגלי וחזרתי ללא יכולת להרפות ממנו.
    בחוויה שלי השיח עם המתמודדים הרגיש כמו שיח עם מטופלים ברומינציה, קשה מאד להגיע לרגע אוטנטי כשאתה מדבר כל יום עם אנשים על אותם נושאים, עונה על אותם שאלות, ועסוק מאד בלהעביר את המסר. רומינציה היא אחד המנבאים וגם אחד התסמינים של דיכאון והיא מאד קשה להכלה על ידי הסביבה. גם לי היה מאד קשה. יצאתי למפגשים האלה עם סקרנות אמיתית ועם רצון להביא טעימה ממפגש אוטנטי אבל בשלב הכתיבה אמרתי לרואי העורך: "אין טעם. אפשר לשים לינקים לדפי הפייסבוק שלהם".
    הרגשתי שאני לא מצליחה לשוחח באמת, לגעת במורכבות הדברים.

    הדוגמא הכי טובה היא שהייתה לנו שאלה מצויינת "אם לא היית מתמודד במי היית בוחר" אבל המרואיינים סירבו לענות עליה והורדנו אותה. ואתם יודעים מה, אני מבינה אותם.
    בתוך השיח הפוליטי האלים במדינה שלנו לחשוף את עצמך באמת זה לא בא בחשבון. הם גם ככה חשופים לכל כך הרבה ביקורת לא רלוונטית ואמירות אישיות קשות.

    הבשורות הטובות, תשמעו יש לנו אחלה מתמודדים!

    אני אישית מעריכה מאד אנשים שבחרו בשירות הציבורי. להיות ראש מועצה זה בעיקר עבודה קשה. לא מדובר במשרה עתירת תהילה או כסף. אני מאמינה בכל ליבי לאחר ששוחחתי עם המתמודדים שכולם מגיעים עם טוהר כוונות לעשות למען הישוב שלנו.
    יש הרבה יותר מידי מתמודדים בבחירות האלו ואף אחד מהם לא ענה לי על השאלה מדוע לא ביחד, בעיקר משום שקשה להבין מה מבדיל בין חלק מהם אם בכלל במצע. אני מתארת לעצמי שבמועצה כל כך מפוצלת יש תחושה שהדרך היחידה להשפיע היא להיות בראש.

    אז מה ניסינו לעשות כדי לגעת בנקודות משמעותיות?

    1. הראיונות היו קצרים מאד, סביב החצי שעה. השאלון היה סגור וזהה.

    2. השאלון שלנו,  שבו ניסינו לרכז ולתמצת את השאלות שלכם, כלל שלשה חלקים:

    א. חמשת הדברים שהכי חשוב לך שהבוחר ידע עליך. הבחירה מה להגיד מעידה הרבה על האדם המתמודד.
    ב. ביקשנו מכם הקוראים להציג שאלות למתמודדים. נתנו למתמודדים לבחור מתוך השאלות שלושה נושאים בהם יש להם תוכנית פעולה שעונה על התנאים הבאים: יכולה להתבצע תוך קדנציה אחת, התוכנית תלויה רק בהם כראשי מועצה (ולא בממשלה), הם יודעים שיש כסף לבצע אותה או מאיפה להביא את הכסף.
    הרעיון היה להגיע להתחייבות שחור על גבי לבן. כזו שאפשר לחזור איתה למועמדים כשיכהנו כראשי מועצה.
    ג. איזה ראש מועצה/עירייה הוא השראה בשבילך. גם זו שאלה המלמדת לטעמנו על המתמודד, לאן הוא שואף לקחת אותנו, למי הוא שואף להידמות.

    אנחנו מקווים שלמרות אפקט הרומינציה הכללית נצליח להאיר עוד פנס קטן על האנשים שבמידה רבה יקבעו את נוף חיינו בתקופה שבה נקבעים פני הישוב החדש המתהווה פה, אל מול אתגרים גדולים כמותם לא היו מאז מערכת הבחירות בה געש נבחר לראשונה.

    ויותר מהכל אנחנו מקווים שתצאו להצביע! זו ההזדמנות האחרונה לשנות את כתובת המגורים בתעודות הזהות. קחו חלק ביצירת עתיד המושבה ותבחרו במועמד/ת שאתם מאמינים בו באמת.

    הראיונות עם המתמודדים יפורסמו בסדר רנדומלי החל מסוף השבוע הקרוב.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • לקראת הבחירות המוניציפליות בפרדס חנה כרכור – 30 באוקטובר 2018

    [מאיה לילה חפר ורואי עמנואל]

     

    פרדס חנה-כרכור עומדת בפני בחירות מעניינות במיוחד ב-30 לאוקטובר.

    ראש המועצה הפורש, מר חיים געש, כיהן בתפקידו מ-2003 עד 2017 ברצף והמועצה שעזב שונה מאד מהמועצה שקיבל.

    יש דברים רבים לומר לזכותו אבל ברור שהסוגיות שעומדות לפתחה של המושבה המתחדשת שלנו והאתגרים איתם יצטרך להתמודד ראש/ת המועצה הבא הם גדולים ומהותיים.

    • איך מתמודדים עם שיעור גידול האוכלוסיה המטורף (מ-30,000 לכ-43,000 תושבים תוך מספר שנים וצפי לעבור את ה-50)
    • אלו פתרונות דיור ופרנסה מביאים לאוכלוסיה הצעירה?
    • איך פותרים את העומסים בכבישים, דרך הים המסוכנת ושאר נושאי התחבורה?
    • מה עם נושא החינוך על כל היבטיו וזרמיו?
    • איך מאחדים אוכלוסיה כ"כ הטרוגנית – מבחינת דת, מוצא, מצב אקונומי ועוד?

    ועוד שאלות רבות…

    אנחנו סקרנים לדעת מה מציעים המתמודדים למושבה שכולנו אוהבים, איזה חזון הם מביאים איתם ואיך הם רואים את המושבה בעוד חמש שנים.

    אלדד בר כוכבא, יוני חכימי, אייל כגן, יואב כעטבי, איציק לב והגר פרי-יגור (הסדר לפי א'-ב') הם ששת המועמדים המובילים לתפקיד.

    מאיה לילה חפר, המוכרת לכם מהטור "מכּרכּרת בפרדס" תצא אל השטח לפגוש אותם ולשאול את השאלות הכי בוערות.

    והנה החלק שלכם – אתם מוזמנים להגיד לנו, מהי השאלה הכי בוערת לדעתכם?

    תשתיות? חינוך? שימור? תרבות? שבת?

    מה אתם רוצים לשאול את המתמודדים?

    מה יגרום לכם להצביע למועמד כזה או אחר?

    ביחד נרכיב את השאלון הזהה עליו נשוחח עם כל המתמודדים שיבחרו לדבר איתנו.

    אז קדימה, תנו לנו את שאלת מליון הדולר שלכם.

    (ולמי שעדיין לא עדכן את הכתובת שלו במשרד הפנים – יאללה! עכשיו זה הזמן, אחרת לא תוכלו להצביע!)

    שלכם, רואי ולילה.


    להגיב
  • פסטיבל דרך הנדיב

     

    דרך הנדיב – קהילה יוצרת פסטיבל

    22-23-24.11.18 ברחבי פרדס חנה והסביבה

     

    "דרך הנדיב" הוא פסטיבל קהילתי, פרי יוזמה של תושבות ותושבים, המושתת כולו על יצירה עצמית והתנדבות.

    "דרך הנדיב" בא מתוך ידיעה עמוקה שלכל אחת ואחד מאיתנו יש מה לתת, ומציע פלטפורמה פשוטה למפגש ולנתינה בלתי אמצעית.

    צוות האירוע יכוון את התנועה, יתאם ויידע, אבל כל השאר יבוא מיוזמות ומביצוע של המשתתפות והמשתתפים.
    זו שותפות.

    איך זה יעבוד?

    העיקרון הוא "הצעת – ביצעת". מה שנעשה הוא שיהיה.
    כל מי שרוצה להרים אירוע בימי פסטיבל "דרך הנדיב" מוזמנ.ת להתגבש עם עצמה ולהודיע לצוות מה יהיו תכניו, איפה ומתי הוא יתקיים וכמה זמן הוא יימשך.

    עקרונות הפעלה

    • כל אחת ואחד יכול/ה ליצור אירוע.
    הנה לינק זריז ליצירת אירוע >    (זוכרים? היצעת-ביצעת, כמובן שאפשר לבקש עזרה)
    והנה לינק זריז לשיתוף פעולה > (יענו, יש לכם רעיון אבל אין מקום, או יש אחלה מקום ורוצים לארח בו מופע).
    • אחריות אישית של היוצר/ת על האירוע כוללת בחירת התכנים, בחירת המקום (בית פרטי, תיאום עם חלל ציבורי, שטח פתוח וכו'), הפקת האירוע תוך שמירה על החוק.
    • אירועי "דרך הנדיב" יתקיימו ללא תמורה כספית. כן, כן: בחינם. הכל.
    • נתינה יכולה להתבטא גם באירוח של מפגש או אירוע (הצוות יסייע במידת הצורך בשידוך אירוע ללוקיישן), בהסעות לאירועים, בהשאלת ציוד, בפתיחת ביתנו ללינה לאורחות ואורחים שבאו מרחוק, בהבאת סיר מרק לאירוע, בהפרחת בועות סבון ברחוב, בסיוע בפירוק אחרי אירוע, בהבעת תודה נלהבת לזמרת ובעוד אינסוף דרכי הנדיב.
    • נתינה יכולה להתבטא גם בהזמנה לארוחה.
    • "דרך הנדיב" הוא יוזמה של תושבות ותושבים, ואינו נתמך ע"י גורמים ציבוריים או מסחריים. תרומות יתקבלו בברכה.

    לאתר של פסטיבל דרך הנדיב >

    לדף הפייסבוק של הפסטיבל >

    עוד מלאן עדכונים נביא כאן בהמשך. ככה נראתה פגישת הנעה בראשון האחרון

     


    להגיב
  • על הקשר בין תשעה באב למחאת הלהט"בים

     

    בוקר טוב. שבוע טוב.

    טוב.

    אז מה זה ה"טוב" הזה? האם יכולתם להסביר לחייזר את משמעות המילה "טוב" בקלות? נסו רגע.
    טוב היא מילה שאנחנו משתמשים בה המון, מעין צפירת הרגעה פנימית, ההיפך מרע ואולי הסכמה שהכול בסדר.

    והנה יום ראשון, ה-22 ליולי לשנת 2018 (למעשה עשרה באב), התחברו להם שני אירועים שונים בתכלית – צום ואבל תשעה באב מחד – ומחאת הלהט"בים מאידך. כמו מים ושמן. האם אפשר לדמיין אירועים ואוכלוסיות שונות יותר?

    ובכל זאת בחיפושי אחרי המשותף, עולה ביטוי אחד מיד, בלי צורך להתעמקות ותחקיר – שנאת חינם.

    אני לא יודע מספיק על תשעה באב, יודע שמדובר על חורבן בית המקדש, על סופה של תקופת בין המיצרים – ובעיקר מכבד את זכותם ורצונם של אלו שרואים ביום הזה יום קדוש ועצוב. אני עדיין לא מבין למה כ"כ הרבה מקומות חילונים סגורים ביום הזה (וכן, שמעתי על עניין כבוד ורגישות לרגשות הדתיים, מתי זה יקרה גם בכיוון ההפוך?) וקראתי שאומרים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. אני ממש לא יודע אם זה נכון, אני כן חושב שזה הסבר וביטוי שמאחד ומעביר מסר חיובי לעתיד, לא עוד שנאת חינם, לא עוד שנאה ללא סיבה.

    ואם אנחנו מדברים על שנאת חינם – כמה מילים נוראיות נאמרו לאורך השנים על הקהילה הלהט"בית. כמה רבנים וחברי כנסת וסמוטריצ'ים שעכשיו צמים ומתענים, חוטאים כל השנה באותה "שנאת חינם" במילים ובמעשים שלהם. ומה חטאה של אותה קבוצה של אנשים שמרגישה ונמשכת אחרת, שרובה ככולה תורמת לחברה ולמדינה (ע"ע חרדים) – והשנאה אליה מדהימה, ללא סיבה. רק כי הם אחרים ושונים בנושא אחד. וזה מעורר אצל הרבה אנשים פחד. וכידוע פחד+בורות = שנאה. ובאמת שזו שנאת חינם (ולא, התערטלות של משתתפים במצעד הגאווה היא לא סיבה, היא תוצאה של רצון להקצין את חופש האדם וחירותו).
    ומישהו יודע מה נסגר עם פרשת הירי בבר-נוער? תשע שנים ועוד לא תפסו את הרוצח?…

    ועוד כמה מילים על חוק הפונדקאות. נשאלת השאלה אם פעולת הפונדקאות לכשלעצמה היא מוסרית, במקרים רבים ניצול עוני וחולשה של אישה, כדי להשתמש בגופה כרחם להשכרה. אני לא נכנס כאן לסוגייה הזאת, אלא לעצם האפלייה המקוממת – למי מותר ולמי אסור להשתמש בשירות הזה. איך יכול להיות שמדינה וממשלה מושחתת (היום ותמיד) יכולה לקבוע לאנשים פרטיים מה הזכויות הבסיסיות ביותר שלהן (ילדים ומשפחה) – כשברור שהאינטרס של המדינה אינו אובייקטיבי, אלא ניזון מאינטרסים כלכליים, הישרדותיים ופוליטים. בדיוק כמו שמדינה לא יכולה להחליט בשביל הפרט מה לעשן ומה לא, מה לשתות ומה לא וכן, איפה ללדת וגם האם לחסן או לא (ואני לא מרחיב כאן את הדיון, רק מדבר על העקרון).

    (ואף מילה הפעם על חוק הלאום, אסדות הגז ועוד מלאן עניינים שצריך לשבות ולצעוק עליהם!)

    אז חברי הלהט"בים וגם אלו שצמים עכשיו – מאחל לכולכם המון אהבת חינם וקבלה ומחשבה על האחר וחיים חופשיים ומלאים בטוב.

     


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (9) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השמיני – שומרת המקום]

     

    לתמיכה בפרויקט >

    איזה כיף זה לראיין את המראיינת?

    את מאיה לילה חפר "פגשתי" בפייסבוק. סדרת פוסטים מפרגנים על פרדס חנה צדה את עיני. הכתיבה שלה היתה טובת לב, כתיבה שרואה את חצי הכוס המלאה. שילוב של רגש, פשטות ובעיקר כנות. כשמאיה כותבת אתה מאמין לה. היא מספרת על ואת הסיפורים הקטנים של החיים והכשרון נודף מבין המילים. בכלל בכתיבה שלה, מרגישים עד כמה מאיה אוהבת את המקום הזה והאנשים שחיים בו.

    לילה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מרובת תחומי עניין ועיסוק ומעורבת במגוון פרויקטים קהילתיים.

    בימים אלו היא מגייסת כספים להוצאה לאור של ספר הביכורים שלה "רצוא ושוב" סיפורים קצרים מרירים-מתוקים על החוויה האנושית. בכלל, החוויה האנושית מעסיקה את לילה. החל מחוויות הקצה שפגשה בעבודתה כעובדת סוציאלית בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, במקלט לנשים מוכות וכאן אצלנו כעו"ס קהילתית ברווחת פרדס חנה, וכלה בחוויה האישית שלה כמתמודדת עם מאניה-דיפרסיה עליה היא כותבת רבות בפייסבוק וכתיבתה על הנושא הלא מספיק מדובר הזה מעוררת גלים.

    ההדסטארט הוא בעצם הדסטארט משולש, היא רוצה להוציא לאור לא רק את הספר אלא גם מופע סיפור סיפורים שמביא את סיפורן של שלוש דמויות מתוך הספר וגם הרצאה "כמו עוף החול- דיכאון כהזמנה לצמיחה".

    ש: גם מופע, גם הרצאה וגם ספר? לא הרבה בבת אחת?

    ת: ככה זה אצלי, מחזורים של התכנסות ומחזורים של עשייה מוטרפת. אם עושים להם ממוצע סך הכל הם די שיגרתיים. אני מרגישה שהברכה שהביא איתו העשור ה-40 לחיי הוא שאני כבר לא מפחדת להגיד שאני גם מטפלת, וגם מופיעה וגם עוסקת בשיווק דיגיטאלי… אני פחות מרגישה מחויבת לזהות כאילו לכידה. כשהייתי יותר צעירה הרגשתי שעשייה בתחומים שאין ביניהם קשר תציג אותי באור לא מקצועי, מי יבוא לטיפול אצל אישה שעוסקת בשיווק דיגיטאלי?
    היום אני מבינה שכל החוויות מעשירות אותי ובסופו של דבר מעניינים אותי אנשים. אם אני מלווה אותם בתהליך טיפולי, או בהתמודדות עם הפחד שלהם מכתיבה על עצמם, או במפגש עם הדמויות מהסיפורים שלי, או בתור מראיינת בטור הזה.
    החוויה האנושית, מה מניע אותנו, מה מכאיב לנו, כמה אנחנו דומים זה לזו למרות שהסיפור שלנו כל כך שונה, זה מה שמעניין אותי בחיים. איך אפשר להתחבר מתוך היותנו בני אנוש ולהתמודד ביחד עם הסבל הבלתי נמנע שיש בעולם בהיותנו כל כך זמניים פה.

    ש: למה מימון המון? שהרי זו רכבת הרים שיכולה למוטט מבחינה רגשית. וגם הצורך היומיומי לשווק את עצמך…

    ת: בעיני המודל של מימון המון הוא מודל קהילתי רדיקאלי שחותר תחת המבנה שיש הוצאה שהיא בעלת הסמכות להחליט מה היא יצירה ראוייה. להוצאת ספרים מוגשים 300 ככתבי יד בחודש וגם בשביל שיקראו אותך ברצינות אתה צריך קשרים. אני פונה לאנשים שכבר קראו אותי, שעוקבים אחרי הסיפורים שאני מפרסמת בדף או אחרי הפעילות האקטיביסטית שלי בתחום בריאות הנפש, אני פונה אליהם בהצעה להיות חלק מתהליך הלידה של הדברים. לא להיות צרכנים פאסיבים אלא להשקיע את הכסף שלהם במשהו שהם מאמינים שצריך להיות בעולם.
    וכמובן כשאתה קונה ישירות מהיוצר אתה גם מאפשר לו להרוויח מהיצירה שלו במקום שהרווח ילך לכל שרשרת המתווכים שבדרך בינך לבין היוצר.
    וכן, זו בהחלט רכבת הרים. התלבטתי ארוכות לפני שיצאתי לדרך הזאת. היא טובעת חשיפה בלתי מתפשרת ושיווק אינטנסיבי. היא גם מכריחה אותך לוותר על החלום שיגלו אותי לבד ולגלות לקהל שלך אותך. אבל אני שחייה מתוך אמונה שקהילה היא פתרון לכל כך הרבה תחלואים, נדרשת לשים את עצמי מול מבחן האמון הזה. האם הקהילה שסביבי באמת תושיט יד לארנק כדי לתמוך בי? זה שונה מאד מלפרגן בפייסבוק. זה גם באמת מימון של המון, המון אנשים, אני צריכה לגייס 425 אנשים שישימו סכום קטן יחסית של 60 שקלים וירכשו ספר או כרטיס להופעה/הרצאה כדי להגיע ליעד שלי שהוא הכל או לא כלום. הספר יצא לאור רק אם הפרוייקט יצליח.

    ש: אז ספרי קצת עליהם, הספר, המופע וההרצאה.

    ת: שלישיית ילדי. כל אחד יקר לי באופן שונה.
    הספר מביא שלל דמויות, הצעירה בת 8 והמבוגרת ביותר בת 83 ועל ערש דוויי. רצוא ושוב הוא מושג קבלי שלקוח מחזון יחזקל שם המלאכים עולים ויורדים ללא הרף בסולם שמחבר בין השמיים לאדמה. רבי נחמן עסק הרבה במונח הזה, וטען שהעליות והירידות האין סופיות של החיים הן לא טעות אלא חוק טבע. החלק הגדול והנצחי שבאנו רוצה למעלה והחלק הסופי והמתכלה בנו רוצה למטה. והתנועה הזו משאירה אותנו פעם אחר פעם המומים, אבל היא גם זו שמייצרת בנו חמלה ואמפטיה ועושה אותנו הגיבורים המרתקים של הסיפור הזה שקוראים לו החיים. כל הדמויות בספר הן ברגע של קונפליקט "רצוא ושוב" בחייהן והן פותרות אותו כל אחת בדרכה. הסיפורים מצחיקים ונוגעים ומאד יום יומיים בסגנון הכתיבה. אפשר לראות בסרט של ההדסטארט כמה מהדמויות משוחקות על ידי חברים.
    ההצגה: נולדה לגמרי במקרה כשעמליה דן מ"לארוש" הזמינה אותי להקריא באורוות האומנים מסיפורי. מתוך חשש לעמוד לבד על במה גייסתי חבר, עומר גונן האלה, מוסיקאי לבוא ולהכניס מוסיקה לתוך הסיפורים ושירים להפוגה בין לבין. ברגע שהסתיים המופע המאולתר שנינו הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה לא חד פעמי. מאז התחיל לעבוד איתי המוסיקאי תום הולצמן ואנחנו עוברים ליטוש וליווי אומנותי מהיוצר המופלא ירון סנצ'ו גושן, המופע בהרצה כרגע והבכורה הרשמית שלו תהייה ב-19.7.18 בתיאטרון הידית.
    ההרצאה: במובן של טובת הכלל אני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי בהדסטארט הזה. דיכאון הוא שבר שרבים מאד עוברים אבל מעטים מדברים עליו מה שמגביר מאד את תחושת הבדידות ואת תחושת הכישלון של המתמודדים. אני מדברת מתוך פרספקטיבה כפולה של מטפלת שמלווה התערבויות במשבר נפשי ושל מתמודדת ששרדה ארבעה התקפים של דיכאון מאז'ורי. אני מציעה לחקור את המשבר הנפשי לא דרך עיניים של מצב רפואי אלא דרך עיניים של מצב תודעתי שמבקש מאיתנו משהו. אני מאמינה שטיפול נכון במשבר יכול להביא לצמיחה ולהתקרבות לאני האוטנטי שלנו ואני גם מציעה כלים מעשיים לתמיכה במתמודדים.

    – מוזמנים לראות את סרטון ההדסטארט ולבחור את אחת התשורות. מובטחת לכם חוויה מרגשת ואותנטית.

    לתמיכה בפרויקט >

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (8) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השביעי – השיקשוק]

     

    יזמות היא מחלה כרונית מרתקת. לכולנו יש המון רעיונות טובים אבל רובנו לא מרגישים צורך להביא אותם לידי ביצוע. ואלו שכן, נוטים לעשות זאת באופן שיטתי.

    בכתיבת הטור הזו אני פוגשת שוב ושוב את הטענה שיזמות היא חלק בלתי נפרד מהרוח הפרכוראית, ויתכן אפילו שהיא היא תבלין הקסמים המיוחד שלה, אז החלטתי להקדיש כמה טורים ליזמים וליזמיות של פרדס חנה-כרכור.

    בהמשך טבעי לטור השיקשוק ביקשתי לראיין את אילנה פלדה שהייתה מאד מעורבת בהקמתו ובהקמת פרוייטים רבים.
    על קפה גדול בקפה קטן ניסיתי להבין ממנה איך קורה שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט ליזום.

    ש: מה מניע אותך ליזמות חברתית?

    ת: יזמות חברתית זו מילה גדולה. התשובה פשוטה, מה שחסר לי אני עושה.
    אתה יוזם מטעם נורא אגואיסטי. אחת היוזמות הראשונות שלי מעורבות בהקמת גן הורים בתל-אביב. אני הייתי אמא צעירה ולא היה לידי גן שהיה מקום שרציתי לשלוח אליו את ילדי, אז יזמתי את הגן שרציתי. לא נולדים יזמים, אני חושבת שאצלי זה התחיל בבצלאל. תקופת שיינקין הייתה מלאה בעשיה וגם פלסטיק פלוס הייתה שיעור גדול ביזמות.

    אילנה נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שמונה, בת לשני הורים מהנדסים ובכורה משתי בנות. גדלה ברמת-אביב ולמדה בבצלאל תקשורת חזותית. היא נשארה כמעט עשור בירושלים ובשנות ה-80 חזרה לתל אביב שם פגשה את הנס בן-זוגה והשאר סופר בטור (העלייה השלישית).

    ש: אז ספרי לנו על יוזמות שהיית מעורבת בהם בפרדס חנה.

    ת: היו כל כך הרבה שקשה לזכור, כמה שעולות לי עכשיו לראש: השיקשוק, בית פתוח לאמנים, מן הון להון (אירוע אומנות יהודים ערבים), מקום שמור, מקצה לקצה עם טל שרייבר (אוצרות של אמנות על ארונות בזק) שהיה פרויקט מיוחד ויפה וכלל יוצרים מכל השכונות בפרדס חנה-כרכור.

    ש: מה הפרוייקט החביב עלייך?

    ת:היו הרבה רגעים מרגשים אבל פרוייקט שילוט הרחובות היה ממש רגע של הולדת.
    שילוט רחוב הכי נובע מצורך, הוא דוגמא מובהקת להשפעה על מה שחסר לי. הייתי בקשר עם המועצה זמן רב בקשר לשילוט וכשהחליטו לבצע אותו פנה אלי אחד מחברי המועצה עם דוגמא לשלט שאני חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב ממנו. רצתי הביתה ועשיתי סקיצה לשילוט, הכל היה בהתנדבות והמועצה אהבה את הרעיון. אחר כך היה ויכוח בקשר לצבעים, הזכיין של השילוט רצה להכין אותם בצבע בז', כל כך לא קשור לפה. אני הצעתי שהם יהיו לבן על כחול והזכיין אמר שזה לא יעבוד. בכל התקופה הזו כל פעם שהייתי טסה הייתי מצלמת שלטי רחוב יפים ושולחת אותם לראש המועצה, בסוף זה הצליח, היה למעשה שלי השפעה.
    אני שמחה יותר כשאני הולכת ברחוב ורואה את השילוט הזה.

    ש: יש לך עצות ליזם הקהילתי המתחיל?

    ת: Just Do It, החלום הוא הכי חשוב. חלום הוא חצי הדרך.
    החצי השני הוא למצוא שותפים. שותפות היא כח להגשים דברים שאתה לא יכול לבד.
    מעבר לכך שותפות מביאה איתה המון חוכמת חיים, כל אדם מביא את נסיונו.
    זה הדבר שעוזר להגשים למציאות. כל אחד מהשותפים יכול לעשות באזור הכוחות שלו, מה שמעניין אותו.
    אני חלק מקהילה וקהילה היא כח. למה אני לא חיה באמסטרדם או בכל מקום אחר? כי שם לא מעניין אותי לתקן ולשנות. חשובה לי הלוקאליות. בקהילה יש משהו שהוא שלי. קהילה מאפשרת לי להנכיח את עצמי.

    ש: את חושבת שיכול להיות חינוך ליזמות?

    ת: בהחלט. חשוב להעביר יותר אחריות לילדים. ללמד אותם שלא כל דבר שקיים הוא עובדת חיים. ביזמות יש שני ערוצים, ערוץ של חלום וערוץ של ביקורת. ביקורת נתפסת כדבר שלילי אבל יש באמת ביקורת בונה והחינוך למחשבה ביקורתית חשוב מאד.
    יזמות היא לא רק תיקון של משהו שלא מתפקד בממסד. גם בממסד אידיאלי אנשים צריכים להיות מעורבים. תמיד אפשר לעשות יותר טוב. יזמות בשבילי זה לראות בעולם את הבית שלי, גם הבחוץ הוא חלק מהפנים.
    אתה צריך להאמין שיש לך זכויות כדי להיות יזם, להרגיש שהדברים הם עניינך.

    ש: איזה עוד חלומות יזמיים מקננים בך?

    ת: בגילי אין לי כבר חלומות גדולים. להזיז אבן. לשתול עץ. הייתי רוצה לעשות מקום שמור מאה לפרדס חנה, מחייכת אילנה, אבל לא בא לי להתחייב על כלום בגילי.

    ש: אנחנו בפתחה של שנת בחירות, מה את מאחלת למועצה החדשה?

    ת: שתשתמש בקסם אבקת הפיות שמפזרים פה. הייתי מאחלת שראש המועצה החדש יפתח את הישוב תוך שימור של האיכות שלו, שישכיל להראות דרך ולא ללכת אחרי דרך. אנחנו נמצאים בצומת בה עוד יש הזדמנות לשמור על הרוח המקומית. אנחנו יכולים להוביל ולהנהיג את הפיתוח, אנחנו יכולים לדאוג לסביבה בכל כך הרבה רמות, גם את הגדילה של הישוב אפשר להנהיג בצורה שלא תהיה הרסנית לקסם המיוחד שלו.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • מרחיקים את האסדה 120 ק"מ מהחוף!

     

    אם בחרתם בפרדס חנה כרכור והסביבה להיות לכם בית, אתם מוזמנים לבוא לשמוע ולקלוט את גודל הצרה ולפעול! לפי מיטב הכישורים שלכם, כדי למנוע את אסדת לוויתן מלקום במרחק 8 ק"מ מהחוף – ברצועה היפהפיה שבין דור למכמורת.

    את הסיפור הזה  אנחנו הולכים לשנות.  ולו בגלל הסיבה שהפעם זה קורה מתחת לאף שלנו, וההשלכות עצומות. עד כדי כך שכל מה שבנינו כאן בעמל רב  – קהילה, חינוך, חיים, כל זה נמצא בסכנת הכחדה. מדובר בעניין של חיים ומוות, בדברים טריוויאליים כמו אויר ומים. על מוסר ושחיתות נדבר בהמשך.

    ממשיכים להעיר את ישראל במסע ההפגנות להרחקת אסדת הגז מהחוף!

    יום שישי 25.5 13:00- הפגנה ליד ביתו של ביבי בקיסריה.

    ערב הסברה בתיאטרון הידית, רביעי 30/5 בשעה 19:00.

    הצטרפו איפה ואיך שמתאים לכם, העיקר שתצטרפו. ביחד נזיז את המפלצת מהחוף!

    לאתר של שומרי הבית >
    לדף הפייסבוק של שומרי הבית >
    לרשימת האירועים המלאה >

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    מדוע אסדת לוויתן המתוכננת מול חוף דור מסוכנת לישראל ולישראלים?

    1. כי הפליטות ממנה של חומרים מסרטנים בוודאות וכאלו החשודים כמסרטנים (בנזן, טולואן, קסילן ועוד) במצב שגרה עלולות להגיע להיקפים של פי עשרות ויותר ביחס לבתי הזיקוק בחיפה, בהתבסס על מרשם הפליטות של מפעלים מטעם המשרד להגנת הסביבה לשנת 2016, שהתפרסם לפני מספר שבועות. על פי דו"ח זה, אסדת תמר פלטה למעלה מ- 50 טון מהחומרים הנזכרים- כמות דומה לזו שנרשמה ביחס לכל שאר המפעלים היבשתיים בישראל כולה! אסדת לוויתן צפויה להיות קרובה בהרבה לחופי ישראל ולטפל בהיקפי תוצרי לוואי של הפרדת הגז הרטוב (קונדנסט) כפולים מאלו שבתמר וכן לבצע טיפול ימי מלא לעומת חלקי כנעשה בתמר, קרי, צפויה לזהם פי כמה מאשר אסדת תמר.
    2. כי מדי שנה נפטרים בישראל כ- 2,500 איש מזיהום אוויר (נתוני OECD). כי אסדה בסמיכות מסוכנת כזו לחוף תאמיר את מספרם דרמטית ולאורך חיי הפרויקט (40 שנה) עשרות אלפי ישראלים עלולים לאבד את חייהם בייסורים על לא עוול בכפם. כי על פי מחקר שהתפרסם ב- 10/2017 בכתב העת הרפואי המוביל Lancet , זיהום אוויר גורם בכל שנה ליותר מקרי מוות מאשר מלחמות, אלימות, עישון, איידס, מלריה, רעב או אסונות טבע ברחבי העולם!
    3. כי עלות התחלואה השנתית מזיהום אוויר בישראל הנאמדת כיום בכ- 25 מיליארד ₪ (על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי) עלולים לטפס משמעותית ולפגוע קשות בכלכלת ישראל.
    4. כי הסיכוי לתקלת שפך (קונדנסט) מהאסדה עומדים כיום בעולם על כ- 3% בעשור ועל שיעור גבוה בהרבה לאורך 4 עשורי הפרויקט. כי תקלת שפך תיצור נזק בלתי הפיך לחופי ישראל (כ- 50% מהחומר ייספג בחופים לדורות). כי ישראל אינה ערוכה כיום לתקלת שפך מהותית, וודאי שלא בקרבה כזו לחוף, מה שלא יותיר זמן רב להגעת השפך לחופים.
    5. כי מי התוצר שיופרדו מהגז הגולמי ישפכו חזרה לים (כ- 800 קוב ליום) ויכילו מתכות כבדות האסורות לצריכת אדם, אך ישובו לצרכנים באמצעות הדגה ומי הים המותפלים. כי מפעל התפלת המים בחדרה אינו ערוך לסינון המתכות הכבדות הללו מהמים, בטכנולוגיות הקיימות.
    6. כי תוואי צנרת הקונדנסט ביבשה עובר מעל מאגרי מים ומי תהום ומהווה סכנה ממשית עבורם, על פי חוות דעת הידרו-גיאולוגיות. כי דליפה משמעותית עלולה לגרום לזיהום מים בהיקף של מיליוני מ"ק וכתוצאה מכך- השבתה של מערך אספקת המים ונזקים משמעותיים לקרקע, למתקני התפלה, שמורות טבע, בריכות דגים ושטחי חקלאות.
    7.  כי מיכלי הגיבוי של הקונדנסט ביבשה יפלטו שיעורי בנזן (מסרטן בוודאות) חריגים בקרבת אוכלוסייה, על פי חוות דעת מטעם הטכניון.
    8. כי אופן הטיפול במאגרי מרי B, נועה, תמר, כריש ותנין מוכיחים שחיל הים שלנו ערוך להגן על אסדות ומתקני טיפול בגז הנמצאים הרחק בלב ים, חלופה שהומלצה בהיבט הצבאי ע"י מפקדי חיל הים בעבר. כי לצורך הגנה על אסדות הגז בעומק הים רכש חיל הים ארבע ספינות מסוג סער 6 שעלותן נאמדת ב- 430 מליון אירו. נדגיש את העובדה שדווקא המאגרים הקטנים יותר (כריש ותנין) שיפותחו בגישת הטיפול הימי המלא (כ- 90 ק"מ מן החוף), הינם אסטרטגיים יותר למשק הגז בישראל בעשור וחצי הקרובים מאשר מאגר לוויתן, על בסיס חוזים שנחתמו בפועל. מכאן- גם את לוויתן שתרומתו למשק הגז המקומי צפויה להיות קטנה בשנים הבאות, ניתן ונכון לפתח באותו אופן.
    9. כי יש פתרון שיביא את הגז מהר יותר לישראל וללא התנגדויות התושבים, לא יסכן את מי השתייה, לא יזהם את האוויר והנוף לאורך מישור החוף, לא יסכן את החופים הישראלים היפים, כלכלי יותר לזכייניות ומקובל על משרד האנרגיה (בהקשר למאגרים כריש ותנין) – אניית טיפול ימי מלא (FPSO) על פי בארות הקידוח, הרחק הרחק מאזורים מיושבים.


    להגיב
  • בריכת בורה בורה – בריכה ואירועים

     

    פתחנו את העונה! פתוח כל יום!

    ואיזה עונה מחכה לנו…

    3 בריכות! כן, בריכות לכל הגילאים – בריכת עוללים, שכשוכית לילדים ובריכה גדולה לגדולים.

    מאות מטרים של דשא…

    עשרות מטרים רבועים של צל…

    מזנון מפנק…

    והכול כאן ליד הבית. עם הסטנדרטים הגבוהים ביותר של ניקיון (המים ובחוץ), עם צוות מסור שינעים לכם את הבילוי.

    והמחיר?

    אז גבירותי ורבותי, קבלו את הבריכה הכי מדוגמת באזור, במחיר הכי זול באזור!

    כניסה חד פעמית באמצע שבוע ב-35 ש"ח ובשבת 45 ש"ח ו…כרטיסיה של 12 כניסות לאמצע שבוע ב-350 ש"ח בלבד!!! כן, 29 ש"ח לכניסה חד-פעמית באמצע שבוע לכל הטוב הזה…

    אירועים מדוגמים מכל הסוגים – בת/בר מצוה, מסיבות יומולדת, מסיבות סופשנה וכל אירוע שהוא – מתקיימים בבריכה עם כל פינוק אפשרי. בקרוב יפתח חדר ג'ימבורי לקטנים בו ניתן לחגוג ימי הולדת מהסרטים!

    בריכת "בורה בורה" במרכז פרדס חנה (דרור 22, פינת הקוממיות, ליד המתנ"ס)

    עקרונות מנחים:

    • ניקיון ושמירה על הסטנדרטים הגבוהים ביותר של איכות המים (בתקנים בינלאומיים)
    • בטיחות המתרחצים
    • מקסימום הנאה לכל אחד ואחת

    מעכשיו ועד ספטמבר פתוח כל יום!
    בספטמבר פתוח בשבתות וחגים

    שעות פתיחה

    מחירים
    (המחיר לילד ומבוגר זהים)

    כניסה חד פעמית – ימי חול – 35 ש"ח / שבתות וחגים – 45 ש"ח
    כרטיסיה של 12 כניסות – ימי חול – 350 ש"ח

    להזמנת אירועים – אושרת 052-3786978

    (הכנסת אלכוהול לבריכה אסורה)

    בורה בורה בפייסבוק    |  לאתר בורה בורה   |  טלפון: 04-6333812 / 054-6521153

    ארועים בבורה בורה

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (7): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השישי: שבט הגעגוע]

     

    היה היה פעם גן עדן. והיה בו שפע. היו בו עצים נפלאים. והעצים הכי נפלאים היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. והנה, בעוד האדם שהונח בגן עדן מסתכל על העצים ומתלבט מאיזה עץ נפלא לאכול קודם, פתאום הוא פוגש איסור וגם איום. לא תאכל מעץ הדעת ואם תאכל תמות. מפה לשם, הוא בכל זאת אכל. הוא ואשתו. אז ה' קילל אותם. ואז הם גורשו. קללות ועונשים.
    זו פחות או יותר תמצית הסיפור, או לפחות מה שאנחנו נוטים לזכור ממנו. יש מתנגדים אליו או לפחות מסרבים לאמץ אותו כתשתית לקיומם. ויש שמאמצים אותו לחיקם. בין אלו ובין אלו לא יכולים להתעלם מסיפור שהשפיע כל כך על תולדות האנושות. הוא מצייר את תמצית מערכת היחסים של האדם עם עצמו, עם בוראו, ועם הסובבים אותו.
    לכן סיפור גן העדן הוא סיפור שחשוב מאד להתעכב עליו. האם אכן הבנו היטב מה כתוב בו? איזה השפעות יש לסיפור הזה חיינו? לבירור הזה קורא רבי נחמן מברסלב – "בירור אמונות כוזביות". האם האמונות שבנינו לעצמנו על בסיס הסיפור הזה (בין כמתנגדים אליו, ובין כמאמצים אותו) הן אכן האמונות שהסיפור מנסה למסור? האם ייתכן שנכון מאד להתנגד לסיפור הזה, אם כך הוא מצטייר? האם אמונות שבנינו על בסיס הבנה כזו, הן אמונות שראוי להיפרד מהן?

    אני מזמין אתכם להיכנס איתי רגע לתוך הסיפור, מבט מבפנים. זה יהיה תהליך של ריפוי. וכמו תהליך טוב של ריפוי, הוא מתחיל במפגש פשוט גם עם נקודות של כאב. אני מתפלל יחד אתכם שכשהמסע הזה יסתיים משהו ישתנה לטובה בחיינו.

    סיפור גן עדן – גרסא א'

    בוקר טוב. תחילת הסרט. אנחנו יוצאים לסיור ראשון בגן שהצמיח אלוהים מן האדמה. המצלמה קולטת עצים נפלאים בשפע. העצים הנפלאים מכולם מצולמים בקלוז – אפ:
    עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע.

    "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

    עץ החיים הוא מאכל נפלא שמי שאוכל ממנו זוכה לחיים אמיתיים, שוקקים, תוססים, מלאי מגע ואהבה ואפילו לחיים נצחיים כמו שעוד מעט נגלה. ועץ הדעת, הוא עץ שמזכה אותך בדעת אלוהית. לדעת מה טוב ומה רע. לדעת בעצמך.
    מי לא רוצה?
    בגן יש לפחות דמות אחת שרוצה בהחלט. האדם. הרי הוא סומך על העולם ועל הבורא שלו. הוא מאמין שהעולם הוא מקום שנועד בשבילו, מקום נהדר מלא בשפע והוא מזמין את עצמו ליהנות במלאות ובנדיבות מן השפע שניתן לו. כמובן, אם הוא יטעם מפרי העץ, ויגלה שהפרי הזה לא שייך לו, הוא סומך על עצמו שמאותו רגע והלאה לא יאכל יותר מן הפרי הזה. כך גם הטעימה הזו תהיה לימוד חשוב דרך החוויה של החיים.
    אבל כנראה שאלוהים לא רוצה:

    "וַיְצַו ה' אֱלֹוהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

    בוודאי שאלוהים רוצה שתאכל. הוא אפילו רוצה שתאכל מכל. חוץ… מעץ אחד. עץ ששמו דווקא מפתה ביותר, אלא שהוא מורעל או משהו בדומה לזה, כי לפי מה שהבורא אמר, מי שאוכל ממנו מת מיד. טוב. זהו בכל זאת עניין מעט מטריד. אלוהים מצווה לא לאכול ממשהו שנשמע נפלא. "אבל אני מאמין לו", אומר לעצמו האדם, "מכיוון שאני סמוך ובטוח שהוא אוהב אותי, ולכן אם הוא מצווה עלי שלא לאכול מהעץ הזה, כנראה שזהו עץ שאינו טוב עבורי".
    "בכל זאת", האדם חושב לעצמו – "בריאת עץ רעיל בתוך הגן היא מעשה מוזר ללא ספק. מדוע שהבורא ירצה לעשות דבר כזה?" אבל בינתיים השאלה הזו לא מאד מטרידה אותו כי יש ביניהם אמון. זו בהחלט חידה אבל היא נותרת לא מאד מאיימת.
    עד שפוגשים עוד מישהו שנמצא בגן. חבר. ואני מזמין אותנו לפגוש אותו לעת עתה בלי דעות קדומות.

    "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

    "הי. יש עוד מישהו בגן. נפגשנו והתחלנו לשוחח מעניין לעניין עד שהגענו לנושא שהוא העלה בו הסתכלות מפתיעה, שלא לומר מטרידה ומערערת תפיסת עולם. הוא אמר שבעצם, גם אם נאכל מן העץ, לא נמות".
    "מה זאת אומרת? הרי אלוהים אמר שכן! מספיק לדבר שטויות. אתה מוזר".
    אבל הנחש לא מפסיק.
    "האמת היא, שלא רק שלא תמותו מן העץ אלא שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם. אתם תהיו אלוהיים. יודעי טוב ורע".
    "רגע רגע, הקטע הזה של "להיות אלוהיים", את זה אלוהים לא אמר. מאיפה הבאת את זה? גם את הקטע של "פקיחת העיניים". אני לא מבינה מה אתה אומר. מה זאת אומרת? אז למה שאלוהים לא ירצה שנאכל ממנו? מה יותר נפלא מזה שהבנים שלך יהיו כמוך? גדולים, מוארים, יודעים. אלוהיים. יודעים לא פחות ממך מה טוב ומה רע. אני לא מבינה. אתה מדבר שטויות. הרי אם מה שאתה אומר על העץ הזה נכון, אז אלוהים היה מעודד אותי לאכול מן העץ הזה כמה שיותר מהר, ובטח שלא מצווה עלי שלא לאכול ממנו".
    "תראי, אני רק נותן לך חומר למחשבה. תעשי עם זה מה שאת רוצה. אני רק מספר לך מה באמת יקרה כשתאכלי מהעץ. אני מרגיש אותך מתחילה קצת להתגונן. לא התכוונתי להלחיץ אותך. אולי יותר טוב שנפסיק את השיחה ונמשיך את הטיול".
    והטיול ממשיך. אבל משהו מתחיל להטריד את האישה פחות או יותר במרכז הבטן. היא באמת מתחילה להתגונן בשיחה דמיונית שהיא מנהלת עם עצמה.
    "זה לא נכון. הוא סתם חסר אמון. זה ממש לא יפה. לא מדברים ככה. אבל מי יודע? אם הוא צודק? אולי מי שיאכל מהעץ לא ימות? אפשר קצת להפליג בדמיון – אני אוכלת מן העץ. אני אלוהית. אני מבינה. אני גדולה, חכמה ומוארת. יהיה לי אופנוע מגניב, בגדים יפים, וכסף. אני אהנה מהחיים עד הסוף. משוחררת. חופשייה. אמיצה. טועמת מהכל" הדמיון הזה דווקא נעים, והיא נותנת לו להתרקם בנעימות.

    "רגע, רגע". בתוך הלב מתערבלת לה שאלה: "אם ככה, אז למה אלוהים לא רוצה שנאכל?!" שקט. שאלה. אל תבואי. אבל היא באה שוב. ואיתה התשובות המתבקשות. "אם זה נכון, אז אלוהים הוא לא מי שחשבתי". גם פה אפשר לצייר בצבעים חדים: "אלוהים מפחד ממתחרים. אלוהים לא רוצה שנהיה גדולים כמוהו. הוא לא סיפר לנו שאם נאכל מהעץ הזה נהייה אלוהיים, ואפילו שיקר לנו ואמר שנמות. או שהוא לא שיקר, אלא איים שאם נאכל מהעץ הוא יהרוג אותנו. אמאל'ה, מפחיד אפילו לחשוב ככה. זאת אומרת שאם ננסה להשתחרר ולא נהיה סתם נבראים קטנים וצייתנים אז הוא יהרוג אותנו? איזה מין אלוהים זה? נשמע רע מאד".
    "טוב, רגע, אולי הוא בכל זאת טוב, והוא רוצה אותנו גדולים, ונהנים, אבל עד גבול מסוים. עד שזה נעשה מוגזם. שלא נעוף על עצמנו. שלא נחשוב עד הסוף שאנחנו יודעים משהו. משהו כמו – תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם נותנים לי כבוד ולא מערערים לי על המעמד. בקיצור, לאלוהים יש איזה עניין עם שליטה. ואלוהים לא ממש ממש אוהב אותנו. הוא אוהב אותנו עד חצי המלכות. רק הכסא יגדל ממך. אוהב עד גבול מסוים. עד שתעצבן אותו. טוב, התבלבלתי לגמרי."

    מי צודק פה בסיפור? האישה מבולבלת. הנחש לא לבוש באדום ולא אוחז קלשון בידו. הוא נראה חבר טוב. יש לו כמה תכונות שהלוואי והיו לה. הוא חופשי. אמיתי. אומר דברים לפרצוף. הוא אומר דברים שגם היא כבר חושבת קצת. והאמת, שהדברים של הבורא נשמעים לא טוב, עכשיו שחושבים על זה. זה נראה לא טוב, כל הסיפור.
    האישה מחליטה משהו שנראה מאד סביר במצב הזה. היא פשוט תלך להסתכל רגע על העץ הזה, אולי לגעת, אולי לאכול. העיקר לצאת מעולם התיאוריות, הדיונים והמחשבות האינסופיות. "בוא נראה. הרי העץ פה. זה לא כל כך מסובך ללכת ולהתבונן בו לרגע. להאמין לבורא? להאמין לנחש? נראה שהרבה יותר טוב להאמין לעצמי".

    "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

    "איפה העץ? הנה הוא. האמת היא שהוא לא נראה מפחיד כמו שמספרים. נראה טוב למאכל. יפה. מביא דעת. די! אני לא יודעת מה יהיה. אבל נמאס לי לשמוע תיאוריות מכולם. אוכל וסוף סוף אדע".

    והנה…

    "אנחנו מתים? לא נראה ככה. הנה נפקחות עינינו כמו שאמר הנחש. הנה הדעת המובטחת".
    הרגשות מעורבים. שמחה. גם קצת כעס. האמון באלוהים נשבר. האשה לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזו. לא היכה בה שום ברק. להיפך.
    עבר היום, נטו צללי בין ערביים. וקולו של אלוהים מתהלך בגן. הם עומדים להיפגש שוב. אבל הפעם, אחרי שקרו כמה וכמה דברים. זה לא המפגש מלא האמון של ההתחלה. יש בו אפילו פחד ממשי. הלוא אם המוות לא הגיע מהעץ עצמו, אז כנראה שמה שאמר הבורא היה איום. ואם זה איום, אז מה שאלוהים עומד לעשות כשהוא יגלה מה קרה זה להרוג אותנו. כך הוא אמר בעצמו.

    "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

    כשאדם ואשתו שומעים את קול ה' הם עושים את הדבר הסביר ביותר – בורחים ומתחבאים. אבל אלוהים מחפש אותם. קורא להם. באיזה טון אנחנו מדמיינים לעצמנו שהוא קרא להם? כנראה שאדם ואשתו לא חשבו שהוא היה טון מאד מזמין – "אנחנו חוששים ממך, אנחנו מתביישים ויראים מהעירום שלנו. ולכן רצנו להתחבא".
    אחרי כל רצף השאלות, הנה התגובה של אלוהים – "אפשר לומר שזהו רגע של מבחן", חושבת האישה לעצמה. "הרי אם הוא רצה שאני אוכל מהעץ הזה, או אם הוא רוצה בטובתי, אז הוא אמור לחייך אליי ולומר לי, וואוו, כמה גדלת. את חכמה. יש לך דעת. אני כל כך שמח בך!"
    ופה לצערנו, הנבואות הגרועות התגשמו, לפחות כך נדמה – הבורא מטיל על כולם רצף של קללות נוראיות:

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־ גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ: ס וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".

    ארור. סבל. עצב. קוצים. הנה העונש למי שלא מציית. למי שרוצה להיות גדול כמו אלוהים. אוי.

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

    "אבל מי יודע? אולי יש לו משהו להגיד להגנתו? אולי לא הבנתי פה משהו. אולי פספסתי." אך כשאלוהים מדבר בפעם הבאה, הדברים לא מוסיפים נחת:
    "האדם היה כאחד ממנו", דהיינו כאלוהים. או בקיצור, הנחש צדק בעניין האלוהיות.

    "מה בעניין המוות? זה נראה שה' לא צופה לנו מוות, לפחות לא ממה שהוא אומר באופן ישיר. ואפילו אם כן, מסתבר שיש לזה תרופה: "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם. אז מה הבעיה בעצם? זה טוב, לא? למה הוא לא רוצה שנאכל גם מהעץ הזה ונחיה לעולם?".

    אז עכשיו שהתגלה הסוד, ה' עושה בדיוק את מה שחששנו ממנו. הוא מגרש אותנו! אנחנו מורחקים. כבר לא אהובים. כבר אין לנו מקום. אולי גדולים. אולי בוגרים. אולי אלוהיים. אבל כבר לא ביחד. כבר לא חברים. מגורשים. אנחנו כבר לא מהטובים. עברנו צד.
    יותר מזה. נעשינו אפילו אויבים. בדרך העולם, מי שלא משלנו הוא נגדנו. אז יש עכשיו מערכות הגנה ושומרים שיגרשו אותנו מכאן, וידאגו שלא נוכל להתקרב. יש פה חרב. אם ננסה גם לאכול מעץ החיים באמת נמות. עכשיו זה ברור. יש פה חרב.
    למה? כי אם נאכל ממנו, נהיה גם אלוהיים וגם בעלי חיי נצח. לא רק שאנחנו לא מתים, יש גם אפשרות לחיות לנצח. ואת זה אלוהים ממש לא רוצה. למה? לא יודעים. אבל לפי כל מה שקרה עד עכשיו, אפשר רק לנחש, וזה לא נשמע טוב. "פן ישלח ידו". לא נעים לומר, אבל זה בהחלט נשמע כאילו מישהו מפחד.

    אז מה בעצם המסקנות מכל זה? קשה לאדם שלא להגיע למסקנות המתבקשות:

    בסופו של דבר, אלוהים לא רוצה שאני ארים את הראש יותר מדי. שלא אתגאה. שלא אעוף על עצמי. בטח לא שאני אהיה אלוהי. אלוהים לא רוצה מתחרים. הוא רוצה להיות המנהל הבלעדי של העולם.

    הנה למשל, הוא ממש אל קנא כשאלילים אחרים מתחרים בו. הוא רוצה להשמיד אותם. הוא הכי טוב והכי חשוב. הוא צריך שיהללו אותו ויעשו לו כבוד. הוא צריך שכולם ידעו שהוא האלוהים הכי טוב ושכל האלוהים של האחרים גרועים.

    מגיעים ליום הכיפורים, ומרגישים שצריכים להתנצל לה' על ש"לא עשינו מה שהוא רוצה". מרגישים, למרות הכל, שאלוהים רוצה שהדברים יקרו כמו שהוא חושב שהם צריכים לקרות, ואם לא, בסוף הוא מקלל, מביא מבול או מחלות. בסוף, הוא די מפחיד. ודי רוצה שליטה. ודי מחטיף כשלא עושים מה שהוא רוצה.
    וגם העסק הזה של המצוות. למה הוא מצווה אותן? האם הוא באמת רוצה בטובתי? או שהוא רוצה אותי קצת קטן? קצת מצומצם? שאוותר על כל מיני דברים טובים בשם ה"קדושה" שזה שם אחר ל"לא ממש ליהנות מהחיים". כמו שהרב קרליבך אמר:
    "People think God is anti pleasure".

    אלוהים פשוט לא רוצה שאוכל מעץ הדעת, שאהיה אלוהי. הוא גם לא רוצה שאהנה ממש מאוכל. מגוף. מכסף. קצת תרגע. קצת תפחית. ומה אם אני בכל זאת רוצה? אם לא אעשה מה שהוא אומר הוא יהרוג אותי. כי הוא בכל זאת המנהל כאן. ונבראים צריכים לציית. ככה זה בין אלוהים לנבראים.

    אלו פחות או יותר הטענות של הנחש. ואלו לא טענות עתיקות. הן רובצות בלב של כל רבים מאתנו ברמה כזו אחרת, בין אם אימצנו את הסיפור הזה ובין אם לאו. השאלות הללו מעיבות על הקשר שלנו עם עצמנו ועם הבורא. מי בסוף באמת יכול לאהוב את אלוהים ככה? "ואהבת ה' אלוהיך"? אם אני מבין שה' רוצה לצמצם אותי קצת, רוצה שאוותר על החיים בשבילו אז יש שתי אפשרויות לא כל כך מלהיבות: לוותר על החיים בשביל אלוהים או לוותר על אלוהים, לפחות זה שמצטייר מתוך הסיפור הזה, בשביל לחיות טוב.
    זהו לעת עתה.

    אז מה אתם אומרים?

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (7) – הטור של לילה חפר

    [לטור השישי – התלבל"שים]

     

    אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי להסביר באמצעותה למה אני מתכוונת שכשאני מדברת על הרוח הפרכוראית המתחדשת הייתי אומרת "שיקשוק" ואני מתארת לעצמי שרבים מכם היו מהנהנים בהסכמה.
    פאר הרוח הקהילתית, מדורת השבט, עוף החול המקומי שכבר הספדנו והינה הוא מתגלגל מחדש.

    את הטור הזה אני מקדישה לאיש שמעולם לא פגשתי אך ככל שאני לומדת עליו יותר אני מרגישה שהוא השפיע מאד על רוח המושבה. זיו הדס ז"ל עורך העיתון "קורא במושבה" והוגה רעיון ה"שיקשוק", היה יזם חברתי שנפטר בפתאומיות כשהוא בן 29 בלבד.

    זיו היה איש חזון, בחור גבוה ומרשים, בן קיבוץ עם חלומות על הקמת קיבוץ חדש בערבה ששלל המכשולים הבירוקרטים הביאו אותו לפרדס חנה-כרכור, מושבה קטנה בשלביה הראשונים של ההגירה התל-אביבית (ראו פוסט "העלייה השלישית") בה הוא האמין שיוכל להיות שותף ליצירת קהילה שהיא סוג של קיבוץ עירוני.

    חזון השיקשוק היה מבוסס התנדבות וזיו שאף להביא אליו את כלהשכבות והקבוצות השונות. היה לו חשוב להתמקם במקום שכל אחד יכול להגיע גם ללא רכב. זיו התחבר לאנשים נוספים שעסקו ביזמות חברתית במושבה ויצר מעגל של שיתופי פעולה.
    כל אחד לקח תפקיד וזיו תרם מערכת הגברה. הקבוצה הצליחה להגיע לסוג של שותף פעולה עם ראש המועצה חיים געש שרתם את החינוך הבלתי פורמאלי לסייע לקבוצה ((בצורה בלתי פורמאלית 😉 והנה נקבע תאריך, טרקטור עלה ליישר את השטח בואדי, דפוס שלום תרם את כל הפירסום, אומנים מקומיים גויסו להופיע כולל מאיר אריאל האגדי שהתגייס ומזל טוב, נולד לנו שיקשוק!

    את השם "שיקשוק" הגתה יעלה זלאייט יוצרת קולנוע ואמנות פלסטית, אוצרת בקהילה ובעלת משפחתון, אמא לשלשה ילדים בוגרים שהייתה שותפה ליוזמות חברתיות רבות ואיתה נשוחח היום.

    ש: ספרי לי את הזכרונות שלך מהקמת בשיקשוק?

    ת: זיו כינס אותנו לפגישה, קבוצת אנשים שכבר הכירה במידה מסויימת. כבר היו שווקים של יד-2 והחלפות בחצרות וזיו נציע למסד אותם למפגש קהילתי קבוע.
    כתבנו אמנה שנועדה לשמור על השקשוק לא מסחרי. הרוח הייתה זיקוק צורת החיים שלנו, ארוע רב גילאי, אין הפרדות בין משפחות לרווקים או מבוגרים לילדים (אף אחד אז לא לוקח ביביסיטר, תמיד בארועים הקהילתיים היה אזור לילדים). המטרה הייתה לשלב בין יד-2 אקולוגי למוסיקה ואומנות וליצור מרחב שכל אחד יכול למצוא בו משהו. לאורך השנים קרו בשיקשוק פלאות של יצירה.

    ש: את יכולה לתת לי דוגמא למשהו מיוחד שאת זוכרת?

    ת: אחד הארועים הבלתי נשכחים בשבילי היה פסטיבל הגרב הבודד, בו כולם הביאו את הגרביים הבודדים שלהם לואדי ועשינו איתם שלל דברים .היה ארוע שבו פתחנו משרד שידוכים שאפילו יצאו מימנו כמה זוגות 🙂 היו המון. חלק מאד משמעותי בשבילי היה במת מוסיקה כל כך הרבה אמנים הופיעו שם, חלקם חברה צעירים שרק התחילו ופתאום היתה להם הזדמנות לנגן לקהל גדול וחלקם מוזיקאים וותיקים שגרו באזור ובאו בפשטות לתת מעצמם בקהילה.

    ש: איך היו היחסים עם המועצה?

    ת: הייתה ברכת דרך לא רשמית בהתחלה ואחר כך העלמת עין שנמשכה לא מעט שנים. בסך הכל היחס היה חיובי וראוי לציין לטובה את חיים געש בנושא. הקושי התעורר כשזה נהייה גדול והגיעו רוכלים ונכנסו לסיפור גם משרדי ממשלה ואז זה נהייה מול המדינה ולא מול המועצה והשקשוק נסגר.
    אבל הוא לא מת. הרבה תינוקות נולדו לשיקשוק, הרוח שלו חיה גם כשהוא היה סגור.
    מכל סך הארועים האלה נולדה תרבות אלטרנטיבית של תושבים יוזמים, לא מחכים שהמועצה תעשה להם, התדר של השיקשוק משך הרבה אנשים דומים מהם צמחה הקבוצה שהקימה את הבית ספר הדמוקרטי ועוד יוזמות רבות, הוא הביא אנשים רבים למושבה שהמשיכו ליצור ברוח הערכים שלו.

    ש: והאמנת שהוא יחזור לחיים?

    ת: לא. היו נסיונות שלא צלחו לפני. ופתאום שהגדרות בואדי הוסרו לחי בלילה בלי שום מאמץ או מאבק הוא התעורר. השיקשוק המחודש מאד משמח, אנחנו המקימים עומדים שם ורווים נחת… כמו סבים.
    הדבר המדהים הוא שהשיקשוק חזר בדיוק באותה רוח כאילו רוחו המשיכה להתקיים בכל השנים שהוא לא היה.
    הילדים שלנו שגדלו בשיקשוק חוזרים לשם ואומרים שזה נוף ילדותם.

    ש: מה הדבר הכי חזק בשיקשוק בשבילך?

    ת: הצורה שבה הוא אבן במים עם כל כך הרבה אדוות ולא רק בתוך פרדס חנה.
    הבן הבכור שלי חזר לכרכור ופתח בחצר שלו דום קרקס, הרוח הזו היא רוח פרדס חנה-כרכור שהוא גדל אליה, יזמות מקומית, רב-גילאית ויצירתית. אנחנו יכולים לראות את הדור הבא מפריח את מה שזרענו.

    השיקשוק מתקיים בכל יום שישי הראשון של כל חודש בואדי. היוזמה שהתחיל זיו לפני יותר מ-20 שנה חייה ופועמת.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • צום נזכור – צמים ביום השואה

    ואולי לא היום הדברים מעולם ?

    האם השאלה הזאת תעלה פעם אל מול זכרון השואה שבני בנינו יבחרו להיות הראשונים שיגידו שאולי סיפור השואה הוא קצת מיתולוגיה וקצת סרטים ב-8 מ"מ?
    ואולי יהיו אלו בני בניהם? אבל בעוד 200 שנה, מי יזכור?
    יהיו צרות חדשות ואויבים חדשים ישנים ומהפכות ותהפוכות.
    וזכרון ששת המליונים שעברו מן העולם, ישאר כצל עובר וכאבק פורח וכחלום יגוזו אל תהומות ההסטוריה.

    אבל איך זוכרים? ויותר מכך איך מוודאים שגם ילדנו ונכדנו ידעו ויזכרו?
    איך זוכרים את ששת המיליונים? את הכמות הבלתי הנתפסת של המוות, שכול, אכזריות, אימה, רעב, צמא,ייאוש.
    איך אנו כעם וכאומה מוודאים שזה לא ישכח לעולם?

    ישנו עם אחד שהיה מפוזר ומפורד בין העמים, אשר יש לו מנגנון זכרון מופלא, ששומר משיכחה את האירועים המרכזיים אשר התרחשו לבניו גם לפני 2000 שנה.
    העם הזה הוא אנחנו, והמנגנון עובד דרך הרגלים. והבטן והראש.
    למנגנון המתוחכם הזה, יש עקרון פשוט.
    בכדי לא לשכוח. צריך ליצור מסורת של זיכרון. וכדי להבטיח כי זה לא יהיה רק מס שפתיים.
    צריך להניח לו יסודות קונקרטים ותאריך נבחר.
    אז כך בדיוק עשינו כעם שקבענו יום זכרון לשואה, וישנו טקס ממלכתי, וצפירה אחת, ולוח שידורים מרגש, ובתי עינוגים שסגורים.

    אז מה חסר?
    חסר שאני כבן אדם בוגר, ארגיש משהו ביום הזה,
    שיהיה לי כואב ועצוב וחסר.
    ושגם ילדי הקטנים שלא יפגשו לעולם איש עדות חי, וילדיהם שעוד לא ירדו לעולם מגנזי מרומים, ידעו יזכרו ויבטיחו כי הזכרון הזה לא יגוז לעולם.

    רצינו להציע דרך נוספת שמתבססת על אותו המנגנון העתיק, דרך שבה אנו מספר חברים כבר הולכים בה, לאורך כמה שנים.
    והיא חזקה ועובדת.

    אנחנו צמים ביום השואה.

    צמים, בלי אוכל ובלי מים, בכדי לזכור לא רק בראש ואולי בלב אלא גם בבטן, את העולם שהיה ונכחד באחת.
    הצום לא מאפשר לנו להעביר את היום כמו כל יום רגיל גם בעבודות של מבוגרים, או לפעמים במילואים, ולפעמים ביום בו הרצף הקבוע של עבודה משפחה ולימודים, פשוט סוחף אותנו אליו.
    הצום מאפשר לנו , להבטיח כי נזכור.
    הצום אשר ינסה להבטיח גם לאנשי הדור שניצל מן התופת, כי אנחנו לא נשכח.
    הצום אשר אותו נוכל להוריש לילדנו דרך מעשית לזכור ולא לשכוח.

    השנה אנחנו רוצים להזמין גם אותך למעגל, לעצור ביום הזה, ולקדש את היום הזה, במעשה ולא רק בדברים.

    אנחנו מציעים לך לנסות, ביום השואה הזה, כ"ז ניסן, ה-11.4.18 , לצום. אולי רק מאוכל, אולי רק כמה שעות ואולי מזריחה עד שקיעה.
    וניצור יחד דרך נוספת לזכור ולא לשכוח.

    אמן.

    [לדף הפייסבוק של היוזמה]


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (6): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור החמישי: ליל הסדר מזוית אחרת]

     

    היו היה שבט שחי מגעגוע.
    ואולי תשאלו איך אפשר לחיות מגעגוע, ולמה בכלל, ומה יש בו בגעגוע?
    אז תשמעו סיפור שיסביר את הסיפור.

    במקום אחד בעולם ישנו הר.
    ועל ההר עומדת אבן,
    ומן האבן יוצא מעין.

    ההר הזה עומד לו בקצה אחד של העולם
    ובקצה השני של העולם עומד לב.
    הלב של העולם.

    והלב של העולם עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק מאד לבוא אל המעיין, וצועק את כיסופיו תמיד. וגם המעין משתוקק אליו.

    ללב העולם יש חולשה, שהוא כמעט בוער בלהט החמה, ואולי עוד יותר, מהגעגועים והערגה המלהטים בו. הוא כמעט ואינו יכול לשאת את ההשתוקקות והגעגועים אל המעין. למזלו, כאשר הוא כבר חייב לנוח מן ההשתוקקות הבוערת, ולנשום לרווחה, אזי באה צפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגנה עליו מן החמה, ואז הוא זוכה לקצת מנוחה. וגם אז הוא מסתכל אל עבר המעיין ומתגעגע אליו.

    אז בעצם, אם הוא מתגעגע אליו כל כך מדוע אינו הולך אל המעין?
    זו שאלה מצויינת. אבל יש לה תשובה פשוטה.
    כאשר הלב עומד על ההר, הוא אמנם מתגעגע מאד, אך מראה המעיין במרחק מנחם אותו והנחמה נותנת לו את הכוח לחיות. אבל כאשר הלב רוצה להתקרב אל המעיין, הוא הולך לו בהרים ובגאיות ולרגעים בדרך המעיין נעלם מעיניו. ואם לרגע לא יסתכל על המעיין תצא נפשו, וימות… ולא רק הלב ימות. אלא העולם כולו. כי הוא הלב של העולם.

    ולכן, הוא אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק לעמוד על ההר, להביט אל המעיין ולהתגעגע עד כלות הנפש.

    ודעו, כי למעיין הזה אין זמן. את הזמן המועט שיש לו בכל זאת, הוא מקבל במתנה מן הלב – יום אחד. ובהתקרב סיומו של היום, עלול לבוא זמנו של המעיין ויסתלק. ובעקבותיו יסתלק הלב ויתבטל העולם.

    ובאמת, סמוך לגמר היום, הלב והמעיין מתחילים לברך זה את זה, לחוד חידות ולשיר זה אל זה שירים נפלאים באהבה והשתוקקות גדולה.

    ויש איש מיוחד, איש חסד האמת, שמשגיח על אותו רגע מיוחד והוא נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן למעין, ולמעין שוב יש זמן. ואם עקבתם אחרי כל הסיפור, אז תבינו שבזכות האיש הזה שמקבץ חסדים של אמת, העולם שלנו, וההר, והלב והמעיין מתקיימים. ממש עד היום.

    אז זהו הסיפור של הגעגוע.

    געגוע משהו שהיה ולמשהו שיהיה ולמשהו שבעצם נמצא ממש כאן אבל אי אפשר לגעת בו…. אפשר רק להתגעגע.

    זה כל כך מסתכל…
    אי אפשר להפגש באמת אף פעם…
    לגעת
    להתקרב

    אבל אולי יש כאן תעתוע ולא רק געגוע.
    כי בקשר אמיתי, מתגעגעים מכל הלב למי שממש כאן.
    כמו לאישה שאיתך.
    כמו לחיים ממש.
    ומי שמנסה בכל זאת להפוך
    את הקרובים אליו
    ואת חייו
    ל"שלו"
    מובטח לו שיביא לסופו של העולם
    או לפחות לסופו של הקשר

    בחכמת הקבלה מסופר על נקודה קדושה החבויה בעומק הלב, "רעותא דליבא" שמה, נקודה של אור אלוהי אינסופי, נביעה של געגועים ללא קץ. ואת הגעגוע הזה אי אפשר להפיס, אלא במחיר חורבן העולם.

    אז השבט ההוא שמכור לגעגוע,
    אנחנו חוזרים אליו עכשיו.
    הוא שבט אחד מיוחד, שמסכים לחיות כך – נוגע לא נוגע, מתגעגע.
    ובהסכמה הזו שלו יש אהבה עמוקה לעולם,
    הסכמה עמוקה לאפשר לעולם להתקיים
    ומשום כך,
    להשאיר תמיד
    נקודה של
    געגוע
    לא ממומש.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (6) – הטור של לילה חפר

    [לטור החמישי – העלייה השלישית]

     

    "אני רוצה לראיין אותך" אני אומרת לרואי עמנואל, הבעלים של מושבה חופשית.

    "מה פתאום". הוא עונה לי.

    "אבל אני כותבת על תלבל"שים, ואתה טבעת את הקיצור הזה" אני עונה.

    "אני אמצא לך מישהו. זה יהיה מוזר מידי להתראיין" הוא אומר, משל חושש לצאת נחתום שמעיד על עיסתו.

    "אבל אני רוצה לסגור מעגל עם פרק ההיסטוריה ולהגיע לכאן ועכשיו. החוליה החסרה לי זו ההגירה הגדולה מהמרכז למושבה, והכאן שאני כותבת בו הוא מושבה חופשית, אז אתה החוליה".

    עוד כמה ימים חולפים ואנחנו נפגשים, סוף סוף מחוץ למסך עם כוס צ'אי על המרפסת שלי.

    תלבל"ש הוא תל-אביבי לשעבר, ונקודת המסה הקריטית של ההגירה לפרדס חנה הייתה הקמת תחנת הרכבת. הגירת צפון שינקין (ראו טור קודם) טפטפה כבר משנות התשעים, אבל הפכה למבול עם חניכתה של תחנת הרכבת שאפשרה לשיר בלילה בחפלה ולהגיע בבוקר למשרד בתל-אביב.

    ש: כמה זמן חיית בתל-אביב, ואיך קרה שעזבת?

    ת: חייתי בתל-אביב עשור. רציתי טבע. הייתי בסביבה בכמה הופעות לזכרו של מאיר אריאל, הרגשתי את האווירה. היו גם המון סיפורים, על חפלות, על קהילה יוצרת. ההחלטה התקבלה תוך יום כשהגעתי להתנדב בזכרון-יעקב סביב פרוייקט שעשו אחרי מלחמת לבנון השנייה. העברתי יום עם אנשים מהאזור והחלטתי. הכול קרה מהר. רכבתי לכאן עם האופניים. מצאתי בית תוך 24 שעות, זה היה כל כך קל אז (ובואו לא נדבר על המחיר…).

    ש: ומה מצאת כשהגעת?

    ת: באמת היו חפלות. זו לא הייתה אגדה… מצאתי גם הרבה שקט ואפשרויות חדשות. היה הראגה, היתה "הידית", היו מלא מקומות התכנסות ומפגש לרווקים. לכולם היו זולות, הים היה פתוח. וכל הזמן עברו לפה אנשים. כל יום גילית פה עוד תלבל"ש. אלו גם היו ימי השיקשוק הראשון, לקראת סופו עם כל פלאותיו.
    אז עוד פרסמו בתים להשכרה במודעות על העצים, מצחיק איך זה נשמע כמו סיפור של היסטוריה רחוקה. ומושבה חופשית הייתה אז המקום היחיד להתעדכן (טרום ימי הפייסבוק). שם מצאת בית ועבודה והטורים של רונית היו כל כך יפים.

    ש: ואיך הייתה הפרידה מתל אביב?

    ת: בהתחלה עוד הייתי חוזר לבקר אבל זה הלך ונעשה יותר ויותר קשה. העיר הרגישה מוזרה יותר ויותר מפעם לפעם. אחת מנקודות המפנה שלי בהשתרשות פה (מעבר לילדים כמובן) הייתה כשהתחלתי לעבוד בראגה. בכלל הגעתי לשם כדי לעשות "ילדודנס" -מסיבת ריקודים להורים וילדים. אחרי כמה מסיבות אורי כהן, מייסד הראגה, עזב וטל הציע לי להצטרף כשותף. זו הייתה תחושה של השתקעות כאן. היה לי מקום משלי. היו שלוש שנים מדהימות. הראגה היה מקום שכל-כך הרבה מוסיקאים התחילו בו את הדרך (ע"ע נתנאל גולדברג). היו כל כך הרבה מופעים מיתולוגים, השיא היה מופע של פנטוזי כותב השירים המיתולוגי של הריינבואו (שאז נכנסו לראגה 190 איש אפילו שהיה מקום ל-80…). ושם גם פגשתי ערב אחד את רונית בר-אילן… קשר שהתפתח… וביחד הקמנו את מקום בזמן וגם נכנסתי כשותף במושבה חופשית.
    אני חושב שהרבה תלבל"שים שעברו לכאן בשנים ההן חיפשו יזמות. הם לא רצו להמשיך לחיות על הקו לתל-אביב, בשונה מחלק גדול מההגירה המאוחרת יותר, היה שם רצון לשנות אורח חיים.
    כל כך הרבה יוזמות התחילו בפרדס חנה. היה פה כסף חלופי הרבה לפני הביטקוין, כל תרבות הבארטרים, סירי לידה חוצי מגזרים, מקום מלא בהשראה.
    כשהגעתי הצטרפתי לקבוצה של בישול משותף של ארוחות ערב, כל אחד בישל יום בשבוע לכולם והיית מקבל הביתה קופסאות כל יום ממישהו אחר. זו יוזמה קטנה וכל כך פרדס חנאית שגם מחברת בין אנשים, חלק מהקבוצה הזו הם חברים טובים עד היום, קשר שנרקם דרך הקיבה…
    גם מושבה חופשית כמובן הייתה פורצת דרך, היא הייתה המקומון-בלוג האינטרנטי ראשון בארץ.
    ובכלל, פרדס-חנה הרגישה קצת כמו סן-פרנציסקו מקומית. מאגר בלתי נדלה של יצירתיות.

    ש: למה להחזיק את מושבה חופשית בימי הפייסבוק?

    ת: מושבה חופשית היא ישות עם חיים משל עצמה. כמעט מכרתי אותה כשגרנו בחו"ל, אבל כשחזרנו מפורטוגל הרגשתי שאני רוצה לתת לה חיים חדשים. העזיבה של רונית הייתה סוף של גלגול של מושבה חופשית והייתי צריך לחשוב איך לשמר את המהות שלה אבל לתת לה קול חדש. שלא לדבר על כך שהלוחות משרתים את תושבי האזור ונשאר תמיד קבל נאמן. וגם ל-20 אחוז מהאנשים בפרדס חנה אין פייסבוק מבחירה והם עדיין משתמשים במושבה חופשית כמקור מידע.

    ש: איך אתה רואה את פרדס-חנה היום?

    ת: לשמחתי עוד יש פה קהילה. למרות הגודל מעגלים קהילתיים עדיין מתקיימים. יש פה כל כך הרבה דברים שקורים בו זמנית ואתה פחות מרגיש חלק מהכל, אבל אתה יכול להרגיש פה חלק.
    אני ממש מקווה שפרדס-חנה תצליח לשמר את החיים שמחוץ לצרכנות. לשמר את המפגש האנושי שמאפיין אותה, שרואה ומתחשב ונותן מקום גם למי שיש לו פחות. שנצמד ללוקאלי. שימשיכו להיות פה מכולות, שאנשים ימשיכו ליזום פה ולחלום פה.

    אנחנו משוחחים עוד איזה זמן על חלומות. על האפשרות לשמור על צביון של מושבה בעיר של כמעט ארבעים אלף תושבים. ועל התקווה שאנחנו שותפים לה שהמקום הזה יכול להיות דף חדש לאנשים שמחפשים מקום שבו עוד אפשר להיפגש, גם אם לרגע.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ

    פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית, 21-24 במרץ, טבעון

    ארבעה ימים. 380 אירועים. כאלף יוצרים.

    בבתים ובחצרות, ברחובות ובכיכרות, ביער, במגדל המים, במתנ"סים ובמרכז ההנצחה, בבריכת הכדורמים,
    בקרון הספרים ובשלהב"ת, בבית שערים ובגבעת זייד, במכללת אורנים ובגבעת חן ובסלון באמצע טבעון.

    עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון, מחנה פרפורמנס, כפר קרקס, מיצבי סאונד, תערוכות,
    סיורים בטבע ובשכונות, סדנאות, שירה בציבור, שירה במערות, כנס אקדמי על מהפכות ומחאות, סדנת תכנון
    אזרחית, הקראות משוררים, טקסים, הרצאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, פעילויות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור.

    ברוכים הבאים לפסטיבל שייח' אבריק השני לתרבות אזרחית !

    טקס פתיחה 2017

    פסטיבל שייח' אבריק הוא אירוע מופלא וייחודי בישראל, שיתקיים זו הפעם השנייה, בתאריכים 21-24 במרץ, בקריית טבעון. שמו המלא – "פסטיבל שייח' אבריק לתרבות אזרחית" – מעיד על מהותו – שהתרבות שייכת לאזרחים וצומחת מתוכם, כאינדיבידואלים וכקהילות יוצרות; לא כתוצאה של כוחות ממשלתיים או כלכליים.

    הפסטיבל הוא יוזמה מקומית של תושבי טבעון, שיוצרים, מפיקים ומארגנים את כל אירועי הפסטיבל. הרעיון פשוט וגאוני: כל אחד עושה מה שהוא רוצה, לוקח אחריות מלאה על היוזמה שלו, וכדי להגשים אותה – נעזר באחרים. ללא תקציב, ללא תמיכה מהרשות, יתקיימו במרץ כ-380 אירועי תרבות, שעליהם עמלים למעלה מ-1000 איש בהתנדבות, בכל מקום בקריה: בבתים, בחצרות, ביער, במבנים ציבוריים וברחובות. הפסטיבל הוא פסטיבל אירוח, ומבקרים מחוץ לטבעון מוזמנים להתארח בחצרות תושבי העיירה.

    בתכנית: עשרות מופעים מוזיקליים מכל סוג וז'אנר, הצגות תיאטרון ופרפורמנס, כפר קרקס שיפעל לאורך ימי הפסטיבל בקמפוס מכללת אורנים, מיצבי סאונד, הופעות ווקאליות מיוחדות במערות בית שערים, תערוכות, סיורים בטבע וסדנאות, מסיבות גג ומסיבות רחוב, תערוכת תכנון אזרחית, כנס אקדמי על מחאות ומהפכות, סלון פתוח שיפעל במרכז טבעון, מגדל מים שהופך למיצב סאונד, פעילויות רבות לילדים ועוד הפתעות לאין ספור. בפסטיבל אף מתארחות עשרות הופעות של מיטב המוזיקאים, האמנים הפלסטיים ואנשי התיאטרון מרחבי הארץ.

    בשנה שעברה התקיים הפסטיבל בפעם הראשונה ונחל הצלחה אדירה, במושכו אלפי מבקרים מכל הארץ. הפסטיבל הוכיח את עצמו כיוזמה התנדבותית-עצמאית ייחודית בישראל ובעולם מבחינת הרעיון שלו והיקף המעורבים. הוא חיבר בין קהילות שונות, ועורר את התרבות האזרחית בטבעון באופן חסר-תקדים, ובהשראתו נוצרו כבר פסטיבלים אזרחיים קטנים יותר שהתקיימו בקריה לאורך השנה.

    טקס סיום 2017
    [צילומים: מיכל אגוזי]

     

    לאתר הפסטיבל >

    לתוכניה הדיגיטלית >

    הפסטיבל בפייסבוק >

    מייל לשאלות ובירורים >


    להגיב
  • פוסט פגום… על אהבת חינם וקבוצת 'אבא פגום'

     

    לפני כשנה, חבר סיפר לי על קבוצת פייסבוק חדשה בשם "אבא פגום". מה זה סיפר, מייד גם הוסיף אותי לקבוצה.

    בהתחלה קצת נרתעתי מהשם. "אני? אבא פגום?" – אני הרי "אבא מושלם" (תשאלו את לירי), אולי נופל פה ושם. אבל פגום?

    החששות שלי אוששו ע"י שיטוט קצר בקבוצה, שמנתה אז כמה אלפים בודדים. הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same. יצאתי מהקבוצה (לשאר הפייסבוק – הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same).

    לפני כמה חודשים נתקלתי שוב בקבוצה. מה זה נתקלתי – בהפגזה מכל עבר – בע"פ, בשיתופים בפייס, בטלויזיה וגם במדבקות האלה.

    החלטתי לנסות שוב. נכנסתי. מה זה נכנסתי. חיכיתי שבוע להיכנס עד שאישרו אותי…
    ופתאום. 50,000 פגומים (היום כבר 87,000+ עם רשימת המתנה של מעל 10,000). מאות פוסטים מרגשים. אינספור מקרי עזרה הדדית ואהבת חינם. כן גם הרבה בורקסים (נשים יפות) ושאלות שחוזרות על עצמן ('איך משיגים מדבקה'). והמון סטייקים…
    ושפה מוסכמת: אנחנו פגומים, האישה היא מנכלית/צודקת, הילדים הם היורשים והבורקסים… וכל פעם שפוגשים פגום בכביש נותנים לו איזה ממתק מהחלון…
    את הקבוצה הקים סער בן הרוש והיום היא אחת הגדולות בפייס, עם מפגשים, טיולים וקניות משותפות. היא מייצגת יותר מאחוז מהאוכלוסיה בארץ ומדהים לראות איך ימנים ושמאלנים ודתיים וחילוניים וקרניבורים וטבעונים ואוהדי ביתר ומכבי… כולם פגומים ביחד וצוחקים ביחד על הרגעים הקשים של החיים.

    אני בהתחלה הייתי בעיקר אבא פגומתבונן. נהניתי להיות דנידין. הרואה את הצרות של אחרים ואינו נראה בקושי שלו.

    עד שהתקרב תאריך יום ההולדת של ליעם, ניסיתי את מזלי ופרסמתי את הפוסט הבא:

    קיויתי לארגן לו סיבוב קצר באזור.
    ואז זה התחיל:

    – איך שמחתי, השגתי לליעם מה שרציתי. אבל לא חלמתי על איך שזה המשיך…

    והמבול לא הפסיק:

    אני יכול להמשיך ולמלא כאן את הפוסט עד פסח…. קיבלתי הצעות מטורפות מדן ועד אילת, בכל כלי שהוא חוץ מכדור פורח (שנה הבאה) – בטרקטורון וטרקטור ומלגזה ורייזר ורכב שטח ואופנוע שטח וסוסים ומה לא…

    אה, והיה גם את זה:

    מיותר לציין איך הרגשתי באותו הערב. אני מכיר הרבה מקרים של עזרה הדדית ואהבת חינם גם מקבוצות באזור אבל לא נתקלתי בכזאת הצפה. אני יכול לקחת את ליעם עכשיו כל שבת עד יומולדת 8, לאזור אחר בארץ, לחוויה שונה…

    אבל החלק המרגש באמת היה מאות התגובות של אלו שלכאורה "לא יכלו לעזור". כמות האנשים ששאבה השראה מאהבת החינם הזאת ופרגנה, ואחלה מזל טוב, והתרגשה מהמחוות – היתה מתנה לא פחות גדולה.

    אחרי יומרוגש ברמות פרסמתי את פוסט התודה הזה:

    מאז יש לי מלא חברים חדשים. הזמנתי את המדבקה ואני פעיל ועוזר איפה שיכול. גאה להיות פגום. שוב מבין שדווקא כשאתה חושף את החולשה שלך, את הפגימות שמשותפת לכולנו, אתה מתקרב לאחרים…

    לאבאים שיודעים שהם פגומים ורוצים להצטרף לקבוצה (סבלנות…) >

    הנה הפתעה שהכין לנו אבא פגום אלוף אחד באמצע טיול רייזרים:

     

    [על המדבקה בצד ימין של האוטו בתמונת הנושא – פוסט מפרגן לא פחות בקרוב]

     

     

     


    להגיב
Close