סביבה וקהילה

  • סקס איטי / יובל פלס

     

    [יובל פלס]

     

    נעים להכיר אני יובל. אני לא מדריך למיניות, אני לא מעביר סדנאות בנושא, ואני לא מתיימר להיות מאסטר באינטימיות. היה לי חשוב לפתוח בזה, כדי להבהיר שאני לא מדבר ממקום שונה ואחר מכם. ועדיין, אני חושב שזה אחד הנושאים החשובים בחיי.

    כמו רוב האנשים, לאורך רוב חיי לא באמת דיברתי או עסקתי באופן עמוק בתחום המיניות. זה לא שחשתי פחד או רתיעה, פשוט זרמתי, היה ממש כיף. לא חשבתי שיש מעבר לזה.

    דברים השתנו מבחינתי בעקבות שיחה עם חברה טובה. היא סיפרה לי שהיא השתתפה בסדנה על מיניות, שבעקבותיה היא הבינה שכל מה שחוותה עד לאותו רגע לא היה באמת "סקס", והוסיפה שעד שלא אחווה זאת בעצמי לא אדע על מה היא מדברת. מאחר ושנה קודם לכן היינו בקשר אינטימי קצר, שאני חוויתי כלא פחות ממדהים (פיזית), החלטתי בו במקום להיעלב עד עמקי נשמתי, אם כי, כגבר טיפוסי, המשכתי את השיחה כאילו כלום לא קרה. מבפנים, ביני לבין עצמי, תהיתי מה עבר עליה.

    ***

    לפני שאני ממשיך, קצת על הרקע ממנו הגעתי לנקודת הזמן בה התקיימה השיחה:

    הייתי בן 26, חילוני, יזם עסקי וחברתי, פה ושם הרפתקן אקסטרים (גלישת אוויר, אבל תמיד עם קסדה), חובב ספרות עיון בנושא התפתחות אישית – חיים סטנדרטיים לכל הדעות. בכל הנוגע להתעסקות במיניות ושיח על מיניות – זה לא היה חלק מהשגרה שלי.

    התבגרתי כחנון ירושלמי טיפוסי. לא העזתי לדבר עם בנות יותר מדי עד שהגעתי לצבא, אז התחלתי לגלות את המין השני. רק בגיל 20 וקצת מצאתי את החברה הראשונה שלי. עד אז אפילו לא נישקתי בחורה (הנשיקה הראשונה הפכה למערכת יחסים של שלוש וחצי שנים). אחרי שנפרדנו היו כמה מערכות יחסים של לא יותר מחצי שנה וגם תקופות כרווק, במהלכן חוויתי קשרים אינטימיים קצרים יותר או פחות, והתנסתי בכל מיני הרפתקאות מיניות (חלקן יותר פרועות, חלקן פחות, אבל לא משהו קיצוני מידי, הצלקות לא קשורות). אהבתי לעשות סקס, התמסרתי להנאה, רוב הפרטנריות אפילו העידו שאני "ממש טוב בזה", אז בסך הכל לא הרגשתי שיש עוד מימדים אחרים או שאני מפספס משהו.

    נקפוץ כמה שנים קדימה. אני בזוגיות רצינית וארוכה. לאחר בערך שלוש שנים, הגענו, בת זוגי ואני, להבנה שהמיניות בינינו נשחקה. זה לא היה אמור להפתיע אותנו, זוגות רבים מגלים שהזמן שעובר, גם אם מחזק את החברות ביניהם, נוטה לעשות שמות במשיכה המינית ההדדית. אבל במקום לקבל את השחיקה כגזירת גורל, החלטנו לצאת למסע כדי לבדוק אם אנחנו יכולים לשנות את המצב.

    בתוך המסע הזה גיליתי עולם שלא הכרתי עד אז, ולראשונה הבנתי למה התכוונה החברה הטובה כשאמרה שעד שלא אעבור את מה שעברה, לא אבין מה היא מיניות אמיתית.

    השינוי המשמעותי התחיל במהלך סדנה של שבוע אחד, שעסקה כולה במיניות – החל מהחיבור הרגשי ועד העמקה אמיתית ופרקטית בעולם המיניות. רוב האנשים ששומעים על סדנה כזאת, בטוחים שמדובר באורגיה אחת גדולה. מצטער להרוס, אבל זאת לא. זה בעיקר מקום בו אנחנו מתבקשים לפרק את החומות שבנינו סביבנו, להסיר את השריון שמגן עלינו, ולהתבונן מחדש בדברים בעיניים אחרות.

    לגמור

    במהלך הסדנה גיליתי שהדבר הכי חשוב במיניות הוא דבר מה שאנחנו נוטים להזניח, הן במיטה והן מחוץ לה – הנוכחות. אנחנו גדלים בחברה שבה הכל מהיר והכל צריך להיות מיידי – הגירויים, העבודה, הרפתקאות, החוויות. בכל רגע אנחנו טרודים בדבר הבא שצריך להיעשות, ממהרים קדימה מבלי לעצור לרגע, מבלי להיות נוכחים באמת במה שאנחנו עושים ברגע עצמו.

    עידן המהירות לא פסח על המיניות. אנחנו חיים בעולם סופר אינטנסיבי. בעבר הלא רחוק, גירויים מיניים היו נדירים בנוף. חוברות פורנוגרפיות וסרטי סקס נמכרו בחנויות צדדיות והוקרנו באולמות ייעודיים (שרוב הציבור הנורמטיבי הדיר את רגליו מהם). הדור הנוכחי מוצף בגירויים מכל כיוון, פרסומות, קליפים, אתרי רכילות, סרטי מיינסטרים וסדרות, וכמובן אתרי פורנו. אנחנו חיים במציאות בה כל ילד בן 8 נחשף לפורנו, וגדל לעולם שבו הוא חושב שזו הנורמה. והדבר העצוב ביותר, לפעמים נדמה שזו באמת הנורמה. שאנחנו כפופים לסטנדרט חדש של "יעילות" ו-"הצלחה" גם במיטה, וסטנדרט זה נמדד לפי איכות הביצועים, מספר התנוחות, רמות הקושי שלהן, וכמובן, התוצאות – כמה פעמים גמרנו בסשן אחד, בסופ"ש אחד, בחופשה אחת.

    העולם שלנו מוכוון תוצאות – כמה כסף אנחנו מרוויחים, כמה תארים יש בקורות החיים, כמה עסקים הקמנו בחיים, האם יש או אין לנו בת או בן זוג, יש או אין ילדים. העולם בוחן תוצאות. אפילו בטרנדים "רוחניים" כמו מינימליזם ופשטות מרצון, אנחנו יכולים לעיתים לראות כיצד המרוץ לתוצאות המדידות מסיט את תשומת הלב מהדברים שבאמת חשובים. במקום לדבר על חופש, סופרים חפצים.

    הדבר אינו שונה בעולם המיניות – בסקס – כל מה שנספר הוא התוצאה. לגמור.

    שניה אתן פה פאוזה לתת לזה לשקוע.

    רגע… אתה אומר שכל עניין המיניות הוא לא לגמור?

    לא. גם את זה אני לא אומר. אני מנסה להוריד את הנושא הזה בכלל מהשולחן.

    אקח אנלוגיה מעולם אחר – הקולינריה.

    מזון אמור לספק לגוף שלנו אנרגיה. העונג שאנו חשים מאכילה של מזונות מסוימים הוא לא יותר ממנגנון אבולוציוני עתיק ימים שנועד לעודד אותנו לצרוך מזונות טובים, ולהרחיק אותנו מכאלה שעלולים להזיק לנו. למרות זאת, האוכל שאנחנו צורכים תופס מקום מרכזי בתרבות ובמסורת האנושית, והוא היווה נדבך מרכזי בחיי האדם, עוד הרבה לפני הופעת ה- "Foodies" בעולם. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שאנחנו, כבני אדם, מחפשים תמיד את המשמעות שמעבר, את הסיפורים שיוצרים מסורות וקהילות, ואת ההנאה שנובעת מצלילה לעומקם של דברים.

    ובמיניות?

    המטרה האבולוציונית היא רביה, ומנגנון העונג הנלווה לה נועד לעודד אותנו להזדווג בכל הזדמנות.

    רובנו כמובן כבר מזמן לא שם. אנחנו עוסקים במין גם כאשר אין בכוונתנו להתרבות, כאשר ההנאה היא המניע המרכזי לפעולה, או נכון יותר – הגמירה. זה המדד העיקרי של רוב בני האדם בעודם באים להכריע בשאלה האם היה אקט מיני מוצלח או לא. בגדול, זה מרגיש כמו מסע, ארוך או קצר, לאורגזמה. ומי שלא צלח את המסע, יוצא מאוכזב.

    מיניות איטית

    אז מה זה מיניות איטית ואיך מיישמים אותה בפועל?

    מיניות איטית מתחילה בנוכחות.

    נוכחות במיניות היא לא לרוץ לשום מקום – להיות (להוות) ולחוות ללא מטרה. גם לא אורגזמה.

    לא אכנס פה לטכניקות המתאימות לכך לגבר, כי זה לא עניין טכני. זה קודם כל עניין מהותי. והוא לא תקף רק לגברים אלא גם לנשים. נוכחות היא פשוט להיות. מיניות מבחינתי יכולה גם להיות רק חיבוק וזהו. מיניות מדהימה יכולה להיות בכלל ללא חדירה, ללא זקפה. אחד מהדברים הכי מיניים שאני מכיר הוא פשוט להסתכל לבת הזוג בעיניים.

    במיניות איטית אנו שמים את כל המטרות שלנו בצד. אנחנו לא מנסים להניע את בן או בת הזוג לבצע פעולות טכניות כאלה ואחרות שיובילו לאורגזמה מיוחלת. אנחנו בוחרים להיות בכאן ובעכשיו, ללא החומות, השיריונות והמסכות. זה החיבור הכי עמוק שייתכן, חשוף ומעורטל מהגנות, שמכוון להתענגות משותפת.

    למהות הזו יש מתודות רבות (למשל, טנטרה) אבל הן רק כלים שבאים לתמוך בתפיסה מסוימת – תפיסה של חיבור בין שני אנשים ללא ריצה או מטרות. בני זוג שבוחרים פשוט להיות. וכן – הדבר הזה אפשרי גם למפגש חד פעמי ומקרי בין שני בני אדם – זה לא חייב להיות רק בין בני זוג של חודשים או שנים.

    היות ואני ידוע בין מכריי כאדם פרקטי ולא רק פלספן, אנסה להוריד לקרקע את השיח שהתחלתי לייצר כאן.

    איך לייצר מיניות איטית וסקס איטי בחיי היומיום

    אתחיל בבלתי אפשרי – בסטוץ!

    כן, אותו מפגש מיני אקראי, חד פעמי, שהתחיל בערב על הבר או באפליקציית היכרויות, וכל מהותו היא היסחפות מהירה ומלאת תשוקה, גם אותו אפשר להאט, ואפילו בלי לדפוק אותו לגמרי. אז איך איטיות נכנסת לזה?

    התרגול, שמאפשר להאט גם מפגש מיני חד פעמי, הומצא בארגון  ISTA שמעביר סדנאות מעמיקות על נושא המיניות, והוא נקרא RBDSM. לא. זה לא קשור לעולם ה-BDSM. אלה פשוט ראשי תיבות לחמישה נושאי שיחה, ששניה לפני שנכנסים לאינטראקציה מינית עם אדם חדש, שווה וכדאי לעבור עליהם.

    זה יכול להיות כשאתם כבר במיטה, ערומים, שניה לפני שאתם נסחפים לאקט עצמו, ואז לוקחים רגע כדי לעצור, לדבר שניה, להיות נוכחים ברגע עצמו, להסתכל לפרטנר בעיניים ולדבר על מה שבאמת חשוב במפגש כזה. שיחה כנה לפי חמשת הנושאים (שמיד אפרט), מאפשרת למפגש להפוך לכזה שלא מצלק אף צד, ויותר מכך, מאפשרת לנו לחוות יותר ממה שהאמנו שאפשרי במפגש אחד – לדוגמה, להגיע למקומות שממש מדליקים אותי ובדרך כלל מביך אותי לבקש אותם מפרטנרית ללילה אחד.

    RELATIONSHIPS
    מערכת יחסים – באיזה סטטוס מערכת יחסים אני נמצא כרגע. רווק, גרוש, במערכת יחסים פתוחה ועוד.

    BOUNDRIES 
    גבולות – שאלה חשובה במיוחד בסיטואציה של סטוץ, שלעיתים קרובות מלווה באלכוהול או חומרים משככי מציאות אחרים- מה הגבולות שלי ושלך, מה אני לא מוכן לעבור ומה אני מוכן לבדוק אבל ברגישות ועם הקשבה.

    DESIRES
    תשוקות – מה ממש מדליק אותי ומרגש אותי, וכדומה אצל בן/בת הזוג

    STD
    מחלות מין – נשמע כמו טרן אוף רציני, אני יודע, אבל דווקא ההפך הנכון. במקום שמחשבות מסוג זה יטרידו אתכם במהלך האקט עצמו, ויסיטו את תשומת לבכם, עדיף להוריד את הנושא מהמיטה כבר בהתחלה – האם יש לי או אין לי מחלות מין ואיזה סוג סקס אני מוכן? רק קונדום, אפשר בלי… הבנתם את הרעיון.

    MEANING
    מה המשמעות של המפגש הזה עבורנו – האם אנחנו מחפשים רק מפגשים חד פעמיים, האם אנחנו פנויים רגשית לאפשרות שיתפתח משהו משמעותי יותר, עד כמה אנחנו "זורמים" ואומרים מה שיהיה יהיה.

    אני יודע, רוב האנשים שקראו את השורות האחרונות בטח אומרים לעצמם שאני חי בסרט. ששיחה מהסוג שאני מציע תהרוג את המתח המיני ותוציא את כל האוויר מהמפגש. אז אני כאן כדי לספר לכם שההפך הוא הנכון – השיחה יכולה להפוך את המפגש להרבה הרבה יותר לוהט. תחשבו שפתאום אתם מגלים שבן/בת הזוג אוהב בדיוק את הדברים שאתם חלמתם לעשות אבל אף פעם לא העזתם. או שתחשבו כמה אתם מתגרים רק מלדבר על מה הולך לקרות? כמה הציפייה בונה תשוקה חזקה. זה אמיתי. אני לא משתף פה בדברים שקראתי בספר, אלה התנסויות מהחיים האישיים שלי.

    אחד הדברים שהכי חשובים לי, כדי שבאמת אוכל להיות משוחרר במיניות, זה לראות את בת הזוג שלי. חשוב לי לוודא שהיא במקום נוח ונעים עבורה כי אני מבין שאם היא במקום כזה – השמיים הם הגבול, ואם היא לא, זה יכול להיות מצלק עבור שנינו.

    מוזמנים לנסות את זה בתור משחק מקדים. עוד בבר כשאתם יושבים לבירה, או בשיחה בצ'ט כשאתם גולשים בטינדר. אני יודע שזה יכול מצד אחד לייצר להט ותשוקה, ומהצד השני לחסוך כאב לב ואכזבה.

    ***

    גם עבור אלה מאיתנו שמצויים בזוגיות, למיניות האיטית יש מה להציע.

    הרעיון הראשון והחשוב ביותר, הוא להבין שמיניות זה דבר חשוב, ולכן יש לתת לעיסוק בה זמן ומקום הולם.

    בעולם של ימינו, מיניות היא "משהו שקורה" אחרי שנכנסים למיטה, ובדרך כלל באופן ספונטני, כי אם מתכננים את הסקס זה מוציא ממנו את כל הכיף. גם לגבי תפיסה זאת, שמקורה ככל הנראה בסרטים, אני יכול להעיד אחרת לגמרי.

    לקבוע זמן ומקום. כל דבר שחשוב לנו מספיק, אנחנו דואגים לפנות לו זמן מתאים. קובעים מראש יום, שעה, רושמים ביומן ומוודאים שזה אכן קורה במציאות. ההתכוונות וקביעת הזמן מייצרת נינוחות, שקט ואנרגיה שמעניקה למיניות את המקום הראוי לה, ולא את התחושה שמדובר במשהו שנעשה כדרך אגב.

    גם למקום שנבחר יש חשיבות. חדר השינה הוא מקום מוצלח, אבל מן הראוי לארגן אותו בצורה שתהלום ותעצים את החוויה. להעיף את הכביסה לחדר אחר, להדליק נרות, להשמיע מוזיקה נעימה – להכין אותו באופן שישרת בצורה הטובה ביותר את עשיית האהבה.

    האיטיות עצמה. לרוב, מיניות בראש שלנו מתקשרת לתשוקה סוערת, אש לוהטת ודברים שעפים באוויר. אבל זוגיות, תודה לאל, היא לא סרט פורנו, ואהבה היא הרבה יותר מזה. מסיבה זאת ממש, ההאטה בסקס יכולה להגביר את ההנאה. אנחנו עוצרים רגע ולוקחים את הזמן כדי ליצור ציפייה, מוכנות, התרגשות וגירוי.
    סקס איטי יכול להתחיל בפעולות לכאורה לא מגרות. לשים את היד של בן הזוג על אבר המין הנשי, מבחוץ. ממש לכסות אותו מבלי לנוע, מבלי לחדור. רק להיות שם. נוכח. ואותו הדבר בדיוק גם מהצד השני – לשנים יד ולהחזיק באיבר המין הגברי, מבלי לעשות כלום. רק להיות שם שניה נוכחת. לתת לציפיות, למחשבות, לגירוי למלא את החלל. לא רק לאינטנסיביות.

    נשימה והתכווננות. בעירום, או לפחות קרוב מאוד לעירום, יושבים אחד מול השניה, כשהרגליים של האישה חובקות את הגוף של הגבר אבל אין מגע בין אברי המין. אוחזים אחד את השניה ונושמים ביחד. מסנכרנים את הנשימה ולו קצת כדי להרגיש את החיבור. לאחר כמה רגעים של נשימה, משתפים במחשבות – זה יכול להיות הדברים שהייתם רוצים שיקרו, המקום שבו אתם נמצאים, מה שמדליק אתכם, או כל דבר אחר מהלב שמחובר לרגע הזה.

    כן, אני יודע, גם אצלי, בהתחלה, התגובה המידית לרעיון הזה הייתה – נו באמת! ועד היום, לעיתים, כשזוגתי מבקשת שנעשה את זה אין לי סבלנות. ואז אני שם לב שאם אין לי סבלנות לזה, כיצד אוכל לעשות את אחד הדברים המחוברים, החשופים והמהנים ביותר שאנחנו יכולים לעשות ביחד? התרגיל הזה בעיקר מחבר אותי לכאן ועכשיו. לעובדה שאני פה איתך, ואני חולק את שעל ליבי, ואת המחשבות המגרות שלי, וזה בפני עצמו יכול לייצר חיבור משמעותי.

    קלילות ושיח. לפעמים, המיניות שלנו עמוסה במטעני עבר, מה שמכביד על ההנאה ממנה. להקליל את המיניות זו דרך נהדרת לייצר חיבור מדהים – כזה שמוביל משיכה וגירוי.

    אז איך מייצרים את זה – מותר לדבר תוך כדי, אפילו רצוי. אם אפשר לצחוק – זה בכלל מדהים.

    צחוק גורם לשרירים להיות רפויים – שזה המצב הרצוי – לא להיות מתוחים.

    אז לדבר תוך כדי זה מומלץ, לתקשר, לספר, ללחוש, לצחוק. לצאת מתוך הקונכיה של עצמי. לא רק עם המחשבות והדברים שעוברים לי בראש. לשתף. זה בסופו של דבר חיבור בין שניים – לא כל אחד עם עצמו.

    שיחה.

    מה? הרגע דיברת על זה לא?

    אז הכוונה היא לא תוך כדי. אלא אחרי. לפני, מתי שזה ממש לא על השולחן.

    מיניות היא נושא מורכב. יש בה דברים כואבים, וכל כך הרבה חשיפה וכל כך הרבה מטענים ומעצורים.

    זה מרגיש לנו כמו משהו שלא מדברים עליו באמת. אז ממליץ ממש בחום כן לדבר על זה – לשים את המין על השולחן ולשבת לקפה, או לארוחה ולדבר על זה. אפשר להכין כמה שאלות לפני (כמו: מה הדברים שאת / אתה הכי אוהב, או מה מדליק יותר, או מה הלבוש שהכי עושה לך את זה). עצם השיח על משהו – מייצר מודעות – והמודעות הזו מייצרת חיבור.

    אני יודע שהמחשבה על כל הפרקטיקה הזו היא משהו שלפעמים בא לנו לדפדף הלאה. היא לא טבעית לנו. אבל, במהלך חיי למדתי שכאשר לא מדברים על משהו מורכב, ויוצאים מתוך הנחה שהכל סבבה, מגלים, לעיתים מאוחר מדי, שמתחת לפני השטח רוחשים דברים שיכולים לפרק גם את החיבור המוצלח ביותר. השיח וההסכמה לדבר על דברים – גם אם מביכים או קשים – יכולים לייצר מיניות אחרת, נוכחת, מחוברת ומדהימה.

    ***

    גם אם הפרקטיקה שהצעתי פחות מדברת אליכם, חשובה לי יותר המהות – מיניות היא הרבה יותר מסקס.
    מיניות היא משהו קסום ואיטי שמועצם כשלא ממהרים לשום מקום. גם קוויקי יכול להיות "איטי". מהיר בזמן האקט עצמו, איטי בכך שאנחנו באמת שם ברגע עצמו, עם קשב ועם רגישות, ביחד עם בן או בת הזוג.

    המסע אליו יצאתי לא הפך את חיי לסרט אירוטי, אבל ההתעמקות בנושא בהחלט הפכה את המיניות שלי למשהו אחר. לא עוד משימה שצריך לעשות עליה וי רק כדי להגיד שאנחנו בסדר, ולא רק אקט שהוא תוצר של דחף בלתי נשלט. היחסים המיניים הפכו למפגשים קסומים, שלא פעם תוהים איך הם מתעלים בכל פעם מחדש מעל כל מה שהיה לפניהם. ולא כי היו בהם תנוחות אקרובטיות חדשות, שברנו שיא במספר האורגזמות, או התנסינו בדברים הרפתקניים כמו אורגיות או חילופי זוגות, אלא רק בגלל שיישמנו סוד קטן, עתיק ימים וקסום – היינו שם נוכחים, אחד עם השניה, בכל רגע נתון.

    ***

    יובל פלס הוא יזם חברתי ועסקי, וממקימי הג'ימבורי הראשון בעולם למבוגרים

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • עזרו לנו להביא את "משפט הבנקאים" לכל המסכים בישראל

     

    אהלן, אני אליאב לילטי ואני במאי קולנוע וטלוויזיה.

    אין כמעט אזרח שלא נפגע או נכווה בדרך זו או אחרת מכוחם הדורסני של הבנקים בישראל. בחמש השנים האחרונות אני עוקב אחרי הסיפור של עו"ד ברק כהן ופעילי באים לבנקאים, שניהלו מאבק עיקש נגד צמרת המערכת הבנקאית.

    הפופולריות העצומה שלה זוכה עו"ד כהן ברחוב הישראלי נובעת קודם כל מההזדהות העצומה שהרחוב הישראלי מרגיש כלפי המאבק הזה. לבד מההזדהות הרחבה, המשפט והסרט חושפים פרטים, מסמכים ועדויות מטרידים ביותר אודות קשרי הון-שלטון-עיתון-משטרה-פרקליטות.

    בניסיון להשתיק את המאבק של ברק וחבריו הוגשו קובלנות פליליות, הוסרו הדפים של "באים לבנקאים" בפייסבוק ובגוגל, לשכת עורכי הדין בראשות אפי נוה השעתה את רישיון עריכת הדין של ברק, בנק לאומי ניסה להכריז עליו כפושט רגל,  בוצעו אחריו מעקבים ואפילו גויס נגדו מומחה למלחמה בטרור! כל  זאת, על אף העובדה שברק מתנגד באופן נחרץ לאלימות וכל מודל הפעולה שלו מושתת על מחאה בגבולות החוק.

    שיאו של ניסיון ההשתקה הזה היה "משפט הבנקאים". על פעילותם ב"באים לבנקאים" עמדו ברק כהן וחבריו למשפט. האישומים כללו סעיפים חמורים כקשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים שכמו לקוחים ממשפט נגד משפחת פשע מסוכנת. המאבק של ברק החל כאקט שנתפס בתחילה כאקט  דון קישוטי וכמובן חסר כל סיכוי מול הגופים החזקים במדינה ששילבו ידיים לנטרל את פעילותו. פעילי "באים לבנקאים" לא נבהלו מהמשפט נגדם. עבורם הייתה זו הזדמנות יקרה מפז להפוך את היוצרות; להפוך את האישומים נגדם לכתב אישום כנגד ראשי המערכת הבנקאית, הפרקליטות והמשטרה.

    מהלך שהוכתר כהצלחה מהדהדת.

    תיעדתי כל פעולה, כל חקירה וכל דיון בבית משפט.

    במשפט, הבנקאים הבכירים נתנו לראשונה דין וחשבון על תהליכי הגבייה הדורסניים, על שכר הבכירים, על הפשעים שהודו בהם בארה"ב ועל האשראי המיוחד לבעלי הכוח.

    מה קרה מאז? משפט הבנקאים החל בקול תרועה רמה כאשר דיון אחר דיון, משטרת ישראל, הפרקליטות ובנק לאומי מובכים שוב ושוב, סעיפי אישום נמחקים וההתנהלות הבעייתית ולפרקים לא חוקית של בנק לאומי ובכיריו נחשפת במלואה. שיאו של המשפט היה בעדותה הדרמטית בת שלושת הימים של מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, בה נחקרה בנוגע להסדר הטיעון של לאומי עם הרשויות בארה"ב (שכלל גם קנס של שני מיליארד ש'"ח). בעדותה נחשפו הליכי הגבייה הדורסניים, מערכת קבלת ההחלטות ופעולות לא חוקיות שביצע בנק לאומי נגד עו"ד כהן. שיאו הבא של המשפט אמור היה להיות התייצבותו לעדות של ציון קינן מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר. אבל הפרקליטות והמדינה החליטו לרדת מהעץ הגבוה שעליו רצו לתלות את ברק וחבריו והגיעו להסדר טיעון.

    אבל הסיפור לא תם. עו"ד כהן הגיש תביעות אזרחיות כנגד בנק לאומי וחנן פרידמן (היועץ המשפטי של בנק לאומי דאז שקוּדם לתפקיד מנכ"ל לאומי) וכנגד היועץ למלחמה בטרור טיראן פרטוק על פגיעה בפרטיות.

    תלונות נוספות הוגשו כנגד מספר שוטרים על בידוי ראיות ותיאום עדויות והוגשה התראה לפני תביעה אזרחית נגד ארז ריכטנברג, התובע במשפט מטעם פרקליטות המדינה.

    ובמקביל, אפי נוה הודח מראשות לשכת עורכי הדין ומואשם בשוחד; ציון קינן ויאיר סרוסי הודחו מתפקידם ;רקפת רוסק עמינח פרשה מתפקידה; חוקק חוק שכר הבכירים; נוסחו כללים חדשים לגביית חובות מחייבים (חוזר לבנקים מאת חדווה בר, הממונה על הבנקים); נפתחה חקירה בארץ על הסכם הטיעון של לאומי עם הרשויות הפדרליות בארה"ב וקרו זעזועים נוספים שיפורטו בהמשך.

    והסרט "משפט הבנקאים"? 

    לסרט הצטרפה המפיקה סתיו מירון וכעת אנו בשלב גיוס כספים, צילומי ראיונות ותחילת עריכה.

    מלבד החומרים שאני עצמי צילמתי במשך 4.5 השנים האחרונות, יישזרו בסרט חומרי גלם רבים מאוד של ברק עצמו ופעילים נוספים. אחת העדויות הדרמטיות ביותר שתופיע בסרט היא עדותה של מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, החושפת את מנגנון קבלת ההחלטות ואף מעמתת אותה עם העבירות שביצע לאומי בארה"ב, שבגינן נקנס בסכום חסר תקדים של 2 מיליארד ₪.

    כדי שהסרט החשוב הזה יגיע לכל אחת ואחד בציבור, אני צריך את התמיכה שלכם.

    יש לנו תשורות נפלאות בשבילכם, כולל כרטיסים לסרט.

    עכשיו אתן ואתם יכולים להיות חלק מיצירת הסרט.

    היכנסו ללינק, בחרו תשורה ועזרו לנו להביא את "משפט הבנקאים" לכל המסכים בישראל.

    תודה רבה

    אליאב


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 11 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור העשירי: Carry on Mr. Dylan – השיר הגנוז של מאיר אריאל]

    זה נכון שבשנת ה 20 לזכרו, אבא שלי קיבל הרבה כבוד והערכה. זו היתה שנה עם רצף שיאים מרגשים (יציאת שלושת השירים 'משורר', 'פילוג' וכמובן 'קרי און', יציאת הספר החדש, יציאת חוברת האקורדים, מופע ענק ועוד) וזה מאוד נעים ומעורר הודיה.

    לא מזמן נערך ערב מחווה למשוררת רחל, 90 שנה למותה! מאוד חימם את ליבי שיש מי שטורח להזכיר ולזכור את המשוררים הישראלים הראשונים. האמת שנדמה לי שכל עוד הדור של הוריי והדור שלי קיימים, זיכרון המשוררים הראשונים מובטח. מה יהיה עוד 20 שנים? האם נצליח להעביר לדור הצעיר את חשיבות הזיכרון?

    היו שחשבו שאחרי יציאת הספר אני אחווה נפילת מתח, פתאום יהיה ריק. דווקא מתאים לי אתנחתא ואז התכנון הכללי שלי הוא לחזור לעשות מה שעשיתי לפני הרבה שנים, מפגשי דיון על החומרים הפילוסופיים של אבא. מכל מיני כיוונים. בכל מפגש דיברנו וניתחנו שנים עד שלושה חומרים וזה הלך ותפס תאוצה. אבל אז יצאתי ללימודים ועשיתי פאוז על המפגשים. עכשיו מרגיש לי נכון לחזור לזה ואני מחפשת את המקום הנכון שיכול לארח מפגש קבוע כזה באזור פרדס חנה.

    מיזם דומה אך שונה התחיל לא מזמן בתל אביב בהנחיית יותם זיו וחמי בן לביא .. במפגשי הלימוד יותם מנחה ואחת לחודש מתארח אומן ויוצר שקשור איכשהו למאיר אריאל. במפגש של 12.2 יתארח החבר שלום חנוך וגם יראיינו אותי קצת. ההנחיה של יותם מאוד נעימה וזה מפגש מומלץ מאוד.  (מכירת כרטיסים מתחילה ב 27.1)

    ואם חשבתם שכאן זה נגמר אז ההפך הוא הנכון. אנחנו חווים גל של פניות עם בקשות לכל מיני פרויקטים שכולם עוסקים במאיר אריאל: יש רעיון למחזה המבוסס על כתביו מהספר החדש. יש יוזמה לתערוכה המבוססת על שיריו, יש יוזמה ליצירת סדרה המבוססת על חייו. על איזה אתנחתא אתם מדברים?

    עכשיו מתחיל להיות לי מאוד חסר מקום קבוע שיכול לארח את המפגשים והיוזמות האלו. מקום שאפשר להגיע אליו גם ללא קבוצה, מקום שישמר את המורשת.  כי מאז שאמא יצאה מהבית הגדול שבו גרה שהפך לסוג של בית מאיר אריאל, אין בית מאיר אריאל. וזה חסר לי, זה חסר לאמא, זה חסר לכולנו. אני מרגישה את גלגלי ההפקה מתעוררים…

    עכשיו דמיינו את הדבר הבא:

    המרכז לרוח ותרבות – בית מאיר אריאל

    להלן חזון:

    המקום הזה יכלול מספר חללים שבהם יתאפשרו מגוון פעולות:
    חדר ארכיון – שם ניתן יהיה לעיין בחומרים הסרוקים, לקרוא מאמרי עיתונות מכל השנים, לחפש חומרים לעבודות, לשבת בנוח להתחבר עם הכתובים.
    על קירות החלל המרכזי תוצג תערוכה שתכלול את רישומיו, כתבי היד, חומרים מעניינים מחייו ועוד. התערוכה תתחלף אחת למספר חודשים ותכלול גם יצירות של אמנים שיצרו ציורים ויצירות בהשראת מאיר אריאל.  החלל המרכזי יכלול בית קפה עם נשנושים.
    חדר למפגשים וסדנאות – בו יתקיימו מפגשי לימוד שיכללו גם את הגותו של מאיר אריאל אך גם סדנאות שונות מעולם התרבות והרוח. שיעורי כתיבה, לימודי נגינה ועוד.
    במקום יתקיימו הרצאות שונות, סדנאות חד פעמיות וגם קבועות, הקרנות של סרטוני וידאו מהארכיון המשפחתי, הקרנות סרטים מיוחדים ובחגים שונים יתקיימו אירועים, בסוכות תהיה סוכה וכו'…

    איך עד כה?

    אני רק אוסיף שבמקום יוכלו להתקיים השקות של ספרים, תערוכות של אמנים ואירועים מיוחדים.
    וגם, כמובן, שיהיה במקום הזה את הבר האדום…נראה מי מזהה מאיזה שיר זה…והבר הזה יפעל עם אופציה להופעות קטנות ואינטימיות.

    שלמות. נדרשים רק חמישה מיליון שקלים.

    חזרה למציאות. אני מכנסת ישיבה דחופה עם ההיגיון הבריא שלי, מזמינה גם את אומץ, יצירתיות ומקוריות.  חברים, האם הדבר אפשרי במציאות? הגיון בריא: את לא אמתית. אומץ: תירגע, יתכן ויש לזה התכנות. יצירתיות ומקוריות יחד: אנחנו על זה. אני: נכון יש הרבה עבודה אבל בתכלס אפשרי. הגיון בריא: את מבינה שזה חמש שנים מעכשיו כן? יצירתיות ומקוריות: תנוח, תכף תראה קסמים. אני: נו נהדר, זה יהיה מוכן לשנה 25 לזכרו של אבא.

    יצירתיות ומקוריות מנהלות דיון ער עם ההיגיון הבריא שלי על אסטרטגיות, גישות, יציאות לא מתוכננות ונזרקים לאוויר רעיונות שלא נפסלים על הסף, אומץ ואני יצאנו לסיגריה כדי לדון בלו"ז.

    חזרה למציאות באמת.

    אבל איזה כיף לעוף ככה על החלום הזה, אני רואה בדמיון את המרכז הזה, את הבית הזה קיים ופועל, אנשים יושבים בבר האדום, אנשים לומדים מאיר אריאל, אנשים מגיעים עם הילדים שלהם, אנשים לא שוכחים.

    זה החזון.

    להוריי מעולם לא היה בית בבעלותם, יוצאי קיבוץ שכאלה. אנחנו משפחה ללא הון עצמי או ירושה נחמדה. אני מפיצה עכשיו אדוות אופטימיות, קיים סיכוי טוב שהיא תגיע לאדם הנכון ואז דברים קורים. אני מאלו שמאמינות ביצירת מציאות ע"י מחשבה מספיק חזקה עקבית ונחושה. אז אני אמשיך לראות בדמיוני את הבית הזה קיים עד שיהיה קיים.

    מי שבעד, מוזמן לשתף את המסר לעולם.

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • תמכו באנו – עזרו לנו לעזור למאבק הבא

    לתמיכה לחצו כאן >

    עזרו לנו לתת גב לאלפי מנהיגים ומנהיגות שפועלים סביב השעון כדי שישראל תהיה דמוקרטית, שוויונית, צודקת, סביבתית יותר. תנו לנו את הכח לתת כח למאבק החברתי הגדול הבא.

    להוביל שינוי חברתי זה מאתגר: לדמיין מציאות אחרת; לשכנע אנשים שזה אפשרי; לגייס תמיכה ציבורית ולהגיע למי שמקבל את ההחלטות.
    עשרות אלפי גיבורים מובילים מאבקים לשינוי בישראל לטובת כולנו – אם זה מאבק להקמת גן משחקים בשכונה, אם זה מאבק להגברת תדירות האוטובוסים בעיר; אם זה קמפיין לחיזוק מערכת הבריאות או הפחתת הצפיפות בכיתות.

    אנו נותנת להם גב, כדי שיוכלו להצליח.

    כבר 5 שנים שאנחנו עוזרים למנהיגות ומנהיגים חברתיים להוביל שינוי: דרך מתן ייעוץ אסטרטגי, בחיבור עם מקבלי החלטות, בגרפיקה ומיתוג, בהשאלת ציוד ובסיוע ביחסי ציבור. באמצעות מתן גב לאקטיביסטים הצלחנו לגייס תמיכה של מאות אלפי ישראלים ולקדם שינויים אדירים: לחזק את טוהר הבחירות ולמנוע זיופים; לדאוג לפיקוח על הפעוטונים ומעונות היום כדי להגן על הילדים שלנו; לקדם העסקה ישירה של אלפי עובדים; לקדם הכרזה של שמורות טבע ימיות, להגן על החופים ועל הים; ועוד ועוד ועוד.
    כשנותנים גב למנהיגות אמיתית שבאה מהשטח, מצליחים לעשות שינוי אמיתי.

    מה אנחנו עושים עם הכסף?

    1. כל 3000 ש"ח שנגייס עוזרים לנו לתת גב לעוד מאבק חברתי שלכם.ן: אנשים שנאבקים על הגברת תדירות האוטובוסים ברחוב שלהם; על שיפור החינוך בעיר או במדינה; מניעת בנייה בשטח פתוח ועצירת מפעלים מזהמים; ועוד מאבקים רבים אחרים.
    2. כשאנחנו מגייסים 80,000 ש"ח אנחנו יכולים להרים אתכם.ן מאבק ברמה הארצית: כך ייסדנו את חינוך מלידה שמובילה את המאבק על הגנת הילדים של כולנו; טוהר הבחירות – שהובילו מהפכה במניעת זיופים במערכות הבחירות; או אנשי הים התיכון, שמגנים על הים והסביבה.
    3. עם 60,000 ש"ח אנחנו יכולים ליצור הכשרות ולהפוך את אקטיביסטים בישראל למקצועיים ומיומנים יותר – איך להופיע בתקשורת, איך להשתמש ברשת, איך לארגן קהילה.

    כדי שנוכל להגדיל את ההשפעה, לחזק יותר מאבקים ויותר פעילות ופעילים, ליצור רשת רחבה של אקטיביסטים שתומכים זה בזה ונלחמים יחד על שוויון, צדק חברתי ודמוקרטיה – אנחנו צריכים אתכם – תרמו עכשיו למאבק הגדול הבא!

    לתמיכה לחצו כאן >

    ליצירת קשר עם העמותה:

    טלפון: 03-6096585   |   אי-מייל: jake@anu.org.il   |   אתר www.anu.org.il   


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד ינואר 20 – מעשבים שוטים לסופר פוד חופשי

     

    סוף סוף יש גשם, החורף מביא איתו שפע ירוק והמון שמחה לגינה\חווה. כשעובדים ב״שיתופעולה״ עם הטבע (מושג מדהים של טליה שניידר האחת והיחידה) המחזוריות של העונות נכנסת גם לעבודה שלנו, וחודש ינואר הוא הזמן קצת לנוח להתרענן. היום הקצר עבר והגינה מתחילה להתעורר לחיים וכל מה שהשקענו בתחילת העונה מתחיל להניב שפע.

    לא רק שפע כמותי ואיכותי – אלה ובעיקר שפע מגוון. בדיוק כמו אצלנו ההולכים על שניים, המגוון והשונות הם החשובים באמת. ואתם יודעים מה, כמה מגוונים שלא יהיה השדה או הגינה שלנו, זה כלום מול המגוון האמיתי שמגיע לבד מהטבע. בעונה הזו עולים וצומחים בכל פינה המון צמחי בר, כשהם בערוגה שלנו, אנחנו קוראים להם ״עשבים״ – אבל למעשה לרבים מהם סגולות נדירות.

    אז הפעם כל הפוסט הוא סביב עשבים (או צמחי בר, הכול עניין של נקודת מבט 🙂

    לאחר שנאלצנו לדחות את אירוע הליקוט שלנו מיום חמישי שעבר (סערה, זוכרים?) השבוע הצלחנו לתפוס את היום האחרון של חנוכה עם בוקר חורפי מהמם וקיימנו את אירוע הליקוט והתרמה לשומרי הבית, והיה פשוט מדהים.
    70 משתתפים בכל הגילאים יצרו שבט קטן.
    מללללא ילדים בכל הגילאים קישטו את הגינה כמו פרפרים.
    נישנשנו (חובזות, כף אווז, סירפדים….). מרחנו כוכבית על עקיצות (אביבית לימדה אותנו שכוכבית יעילה פי אלף מכל פניסטיל ג׳ל לגירויים ועקיצות).
    חיסלנו ארגזי תפוזים.
    ובעיקר, זכינו ליום חורפי מהמם בשדה שופע.

    ובקשר לגשם? הוא הגיע בדיוק בזמן, ממש לקראת סוף הסיור. רגע קסום שבו התכרבלנו במחסה החדש שבשדה, התחממנו עם תה חם ושיחקנו עם הברד (כן כן, ברד!) שירד. עליו הילדים שמחו מאוד כמובן, החסה קצת פחות…

    מי שאהב את הרעיון של הליקוט וההתחברות לאדמה ישמח מהדבר הבא:

    לכבות פתיחתה הרישמית של עונת הליקוטים, הכרזנו על מנהג חדש,
    ״מלקטים בשני״לליקוט עצמי מודרך בגינה, בחינם! 

    בחודש הקרוב, ינואר, הגינה נפתחת ומזמינה אתכם כל יום ב׳ לליקוט סופרפוד טרי בריא ורענן.
    חובזה, גדילן, כוכבית, כף אווז, סירפד ועוד מלא חברים שיצטרפו במהלך החודש.
    איך זה עובד?

    מגיעים לגינה (רחוב מגד עד הסוף) בתאום מראש, מקבלים דלי והסבר קצר היכן ומה ניתן ומומלץ ללקט, הדגש הוא על צמחי בר מקומיים והאדמה תפתיע אותנו בטוח כל פעם במגוון אחר ולקחת הביתה מתנה כל מה שאספתם.
    אפשר לבוא אם או בלי ילדים.
    כדאי שנוכל לווסת את כמות המלקטים, הכניסה מותנית בתיאום מראש בהודעת וואטספ למס: 054-7776770

    ההודעה תכלול:
    שעת הגעה צפויה
    מס' משתתפים (מקסימום 5)
    טווח גילאים (מומלץ גיל 4 ומעלה)

    למי שרוצה באמת למצוא הפתעות ואוצרות, מוזמנים להצטייד בספר ״הטעם שבטבע״ של אביבית ברקוביץ האלופה (יש אצלנו בדוכן למי שרוצה).

    תודה גדולה ל Avivit Joti Bercovici על הדרכה נפלאה ועל לב רחב.

    ותודה לכל המשתתפים האלופים שהגיעו ותרמו תרומה מכובדת למטרה מקודשת
    -כל ההכנסות מסדנת הליקוט נתרמו לשומרי הבית כדאי שנוכל להמשיך לנשום כאן…. 

    #מהגינה לגנן:

    כאן הפינה לכל הגננים והגננות שביניינו – אם זה משק עזר או עציץ במרפסת, זו המקום בשבילכם – אז אם תרצו מוזמנים גם לשלוח לשאול או לבקש נושא מסויים.

    ונחזור לעשבים ה"שוטים", המעצבנים האלה..

    אז עכשיו הם רגע ״עשבים מעצבנים״  ולא ״סופר פוד מהטבע״.
    אם הזמן שלנו בגינה מוגבל, והעשבים בחורף ממשיכים להגיע כאילו משום מקום אפילו לאותה ערוגה שרק לפני שבועיים ישבנו עליה בשיא הסבלנות אנחנו צריכים להיות קצת יותר חכמים כדאי להצליח לאכול בסוף מפרי עמלנו. 

    בגינה אורגנית ואקולוגית אנחנו ״מנהלים״ מערכת, אנחנו לא באמת רוצים (או יכולים) לשלוט. אנחנו ״מנהלים עשבייה״, באנגלית זה יותר ברור – "We do weed management instead of weed control".

    מה זה אומר?

    קודם כל זה אומר צניעות ולהבין שכשאני רואה שדה ענק של חיטה בלי אף עשב שנובט יש כאן ״קסם״ כימי לא כל כך נחמד שדואג שזה יהיה המצב וש״איך שהוא״ רק הגידול ישרוד את הריסוס.
    זה אומר שתמיד היו ותמיד יהיו עשבים, והחוכמה היא איך במינימום עבודה נשיג את התוצאה הרצויה או המספקת עבורנו.

    איך עושים את זה בתכלס?

    הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא להשתדל למנוע מהעשבים (בעיקר הסוגים המציקים לנו במיוחד) להגיע לשלב של הפצת זרעים. כל פעם שכזו שפספסנו זה אלפי מציקנים קטנים בעונה הבא. אז בין אם אתם מעדיפים לעשב כשכל הנבטים עוד קטנים, או רק את מי שגדל ומפריע לירקות שלכם – שימו לב לא לפספס.

    כלל שני – תזמון והתמדה מותאמים אישית. מתי לעשב זו שאלה שחקלאים וגננים מסוגלים לדבר עליה ימים שלמים, יש שמעדיפים ״לתפוס אותם קטנים״ מה שמאפשר לעבוד מהר והרבה פעמים גם להשתמש בכלי עבודה ידניים קטנים שמזרזים את העבודה, ולקבל ערוגות ״מתוקתקות״ וניצול מקסימאלי.  הבעיה – זה מצריך הרבה התמדה, גם אם ניקיתי ממש יפה, תמיד יבואו ״חברים״ חדשים.
    האסקולה השנייה תטען שזה המון עבודה מיותרת, ותכלס, נבטי עשבים לא מפריעים לגידול כל עוד הם קטנים ממנו באופן מובהק כך שהגידול חזק מהם – ואז נעשב לרוב פעם אחת כשבועיים אחרי השתילה ולאחר מכאן רק כאשר יופיעו בין החסות ״מפלצות״ שעולות מעל ומפריעות לגידול.

    כלל שלישי (ואחרון להיום) – know your enemy – בחרו את האויבים לכם כי יש המון, אבל לרוב ישנם כמה בודדים ש״מציקים״ לנו במיוחד. אם זה בגלל הצימוח המהיר, הפצת הזרעים, הקוצים או סתם מין מסויים שהשתלט לנו על הערוגה. כשמכירים את המציקן הספציפי, לומדים מהר מאוד גם היכן מתי ואיך לתקוף. חוץ מזה, אם אנחנו מתמקדים או נותנים יתר תשומת לב למציקן מסויים, ניתן גם את הקשוחים שבהם לרסן יפה מאוד תוך עונה או שתיים. אם אנחנו ״יורים לכל הכיוונים״ זה פחות אפקטיבי. יותר מזה, אם הזמן תגלו גם שיש כאלו שהם לא בעצם די נחמדים (כל עוד הם לא מגזימים…..:) 

    #מה שותלים עכשיו?

    בינואר פחות כבר שותלים, רוב שתילות החורף כבר מאחורינו, בהחלט אפשר להמשיך ולשתול ירקות חורף קטנים ובינוניים (קולרבי, שומר, סלק, תרד, מנגולד, סלרי)
    החורף אצלנו קצר ושווה לנצל אותו לנסות לגדל ולטעום מגוון זנים של חסה (אצלנו בחווה גדלים כרגע 8 זנים שונים…)
    כשהכול רטוב, זה הזמן לזרוע ישירות באדמה גזר, שורש פטרוזיליה, סלק ומגוון עלים.
    למי שיזדרז ניתן עוד להספיק לזרוע מחזור אחרון של אפונה.
    בחודש פברואר כבר ניכנס להכנות לקראת הקייץ. יהיה שמח.

    שיהיה חודש מלא שפע ומים והרבה חום בבית.

    מהגינה של נימרוד – חקלאות אקולוגית מקומית אורגנית

    איפה ומתי?

    דוכן הגינה נמצא ברחוב מגד 5 פרדס חנה (ממש בסוף הרחוב מימין)
    הדוכן פתוח:
    יום ב׳ 12:00-18:00
    יום ה׳ 10:00-18:00
    יום ו׳  8:00-13:00

    ניתן לבצע הזמנות מראש והארגז ימתין לכם (איסוף החל משעה לאחר הפתיחה) או פשוט להגיע.

    בנוסף לירקות תוכלו למצוא אצלנו מגוון מוצרים מקומיים אקולוגיים ואורגניים נוספים כמו דבש חופש, חומר ניקוי תוצרת בית, זרעים, דשנים, מוצרי קוסמטיקה ורפואית טבעית ועוד מלא הפתעות.

    הזמנות ומידע נוסף באתר: www.nimrod.bio

    להזמנות באפליקציה: FARMER

    לחנות הגינה בפארמר לחצו כאן – >  https://farmerdirecto.page.link/89T8 

    עמוד הפייסבוק שלנו : NimrodGarden

    054-7776770 נימרוד

    לקבלת עדכון שבועי (הודעה אחת לשבוע) על הסל המוזל ופעילויות נוספות מוזמנים להצטרף לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/C2wSpvUhWkZGmtAAj09lPr


    להגיב
  • בעשור הקרוב…

     

    בערך בשנת 2010, עלה לי רעיון לסדרה בשם "ישראל 2020".
    הרעיון היה איך ישראל תיראה בכל מיני סיטואציות – חתמנו על הסכם שלום, ראש ממשלה ומפלגת שלטון חרדית, התקדמות טכנולוגית אדירה (מכוניות מעופפות וטלפורטר), ישראל שאחרי אסון טבע (רעידת אדמה וכו').
    כמו הרבה רעיונות אחרים ("Ideas are like assholes, everybody has one") לא יצא מזה כלום, נשאר רק הזכרון.
    אני זוכר בברינסטורמינג שעשיתי עם עצמי (שגם ככה יש שם סערות תדיר למעלה בראש) שממש דמיינתי תרחישי קיצון. ושוב מגלה כמה שהמציאות מורכבת יותר ותהליכים קורים לאט.

    מה שכן התחדד לי בעשור האחרון הוא הפער בין מילים למעשים. אצל פוליטיקאים במיוחד, אבל גם אצל "סתם" אנשים וכמובן גם אצלי. לכן תמיד אהבתי את המשפט "נעשה ונשמע" שהפירוש שלו עבורי הוא שהסיפור שלך יסופר בעקבות ואחרי המעשים שלך (ולא לפני).

    אז הנה אני משתטה ומעיז לנבא 10 דברים על העשור הקרוב, 7 + 3 דברים שהם בעיקר ווישפול סינקינג:

    1. מכוניות יסעו לבד ומי שירצה לנהוג יעשה זאת במקומות מותאמים. הילדים שלנו לא יצטרכו להוציא רשיון.
    2. התלות בנפט תרד משמעותית. חשבתי שזה יקרה קודם, אבל כוחות השוק עצומים. אנרגיות מתחדשות יהיו צורת האנרגיה הנפוצה בכל העולם, וגם בישראל.
    3. ההתמכרות שלנו לרשתות החברתיות והטכנולוגיה תגבר (אם בכלל יש לאן) ותגרום לאנשים לאבד את הזהות האמיתית שלהם. רבים ישתגעו מאי יכולת להבדיל בין מציאות למציאות מדומה.
      אל מול התהליך הזה תחל תנועת נגד של חזרה לפעם, ומעבר של הרבה אנשים מהערים החוצה.
    4. בהמשך ל-3 – תהליך שיבוט בני אדם יתחיל, ה-ד.נ.א. של תינוקות יתוקן כך שימנעו ממנו מחלות סופניות מצד אחד וניתן יהיה לקבוע את מראהו מצד שני. איברים ישוכפלו במדפסות תלת מימד ויחל השלב הראשון של יצירת אדם-מכונה.
    5. הפער בין עניים לעשירים יגדל. אלפי מיני חיות נוספים ייכחדו )-: אבל הסיבוב יתחיל, השינוי התודעתי והטלת הספק של יותר ויותר אנשים, יובילו בסוף לשינוי מנגנוני השלטון והחזרת השליטה לעם (אוי כמה שאני אופטימי… אין ברירה).
    6. יותר אסונות טבע והם עצמם יותר כבירים – ואז אולי נבין סופסוף שחדל להתעסק עם הטבע.
    7. תימצא תרופה לסרטן (ראו סעיף 2 בחלק הבא).

    ועוד שלושה דברים באמת טובים:

    1. העולם ייהפך ליותר ויותר טבעוני. תחליפי הבשר ומשבר האקלים יובילו לזה גם את האחרונים. הבשר ושאר המוצרים מן החי שאנשים צורכים ייוצר במעבדה – ומיליוני דונמים של שטחי גידול לתעשיית הבשר ישנו ייעוד.
    2. לגליזציה בכל העולם. על אותם שטחים שהתפנו יגודל קנאביס לאינסוף שימושים. בראשם תרופה לסרטן.
    3. יהיה לי בית ללא משכנתא…

    יאללה 2020 תפדלי…

    (בתמונת הנושא: הנוף מאחת המרפסות של ביתי)


    להגיב
  • אסדות הגז – כרוניקה של זיהום ידוע מראש

     

    לפני כמעט חמש שנים קראתי כאן לכולם לבוא להפגנות נגד שוד הגז. לפני שהנושא הוכרע והאסדות מוקמו.

    ועכשיו שהן שם, האם יש כוח שיכול למנוע מהן לפעול?

    עד כמה הן הולכות לזהם, מישהו באמת יודע? על מי אפשר לסמוך? על המשרד להגנת הסביבה, על שומרי הבית? איפה האמת?

    האם באמת נזילה בתוך הים הולכת להפוך את הים התיכון ללא נגיש במשך כמה שנים? (ומהי ישראל בלי ים?!?)

    ומה יקרה כשכל שאר האסדות המתוכננות תיבננה וכשהן תפעלנה יחד עם רוח מערבית?

    זה מה ששומרי הבית אומרים:

    המון סבתות מתוסכלות הולכות להישאר מחר לבד, אחרי שעשרות משפחות תכננו לעזוב את האזור בגלל הנישוב (איזו מילה מכובסת) שבינתיים נדחה משלישי ה-17.12 למועד לא ידוע.

    כמובן שנובל אנרג'י אומרים אחרת – שאין שום בעייה ומניעה – שהרי מה יאמרו?

    ואף אחד כמעט לא מדבר לאן הולך הכסף שיופק מכל הזיהום הזה??? מילא היה חוזר לאזרחים, מושקע בארץ, מוריד את מחירי החשמל… אבל זה הולך לכיסים פרטיים (ע"ע תשובה ונובל אנרג'י).

    ואיך הפכה פרדס חנה, לאחד ממוקדי זיהום האויר הגבוהים בארץ?? עם ארובות חדרה ממערב, מפעל מזהם בקיבוץ ברקאי ממזרח, מפעל איטונג מצפון וכל הקמינים מבית… בלי אויר נקי גם כל הקהילה המדהימה שחיה כאן לא תוכל להתקיים )-:

    להצטרפות לשומרי הבית >

    לנתוני ניטור אויר באזור המתעדכנים בזמן אמת >


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד – חקלאות אקולוגית מקומית בפרדס חנה

    אנחנו חולמים על עתיד בו יהיה מספיק לכולם תמיד.

    אנחנו מאמינים ש –
    קטן זה יפה
    לאט זה שפוי
    שאנשים וקהילה
    הם מה שחשוב באמת.
    ואנחנו פועלים כל יום מתוך כוונה להיות השינוי אותו אנחנו רוצים לראות בעולם!

    הי נימרוד ולד, 20 שנה מנהל בית תוכנה. במשך שנים רבות ניהלתי חיים בתל אביב עד שהרגשתי שהספיק לי מזה.
    המפנה בחיי התחיל ביחד עם מיכלי אשתי, אדריכלית אקולוגית ושלושת ילדנו, כשעברנו לפרדס חנה לפני כ-8 שנים.

    מיכל תכננה את בית החלומות שלנו – בית בוץ, עם מערכות מחזור מים, ארובת שמש (פטנט מעולה לאוורור הבית בקיץ, ללא צורך במזגן), בחוץ שירותי קומפוסט. אנחנו אוגרים מהגג מי גשמים להשקייה, צמחוניים מכל המניעים האפשריים, אבל לא מטיפים וכך התחלתי לגדל ירקות בגינה. בהתחלה עוד נסעתי למשרד בת-א, אבל מהר מאוד  זה סגר עליי והתחלתי בחיפוש עצמי. עבדתי קצת בגננות, ובהקמת מערכות מים אפורים, ואז עשיתי קורס בחקלאות אקולוגית והתאהבתי.

    הגינה התחילה באמת מהגינה הביתית. הפקתי 14 סלי ירקות בשבוע ומכרתי לחברים ולשכנים. החלטתי להתרחב ואימצתי 2.5 דונם של פרדס נטוש בסמוך לבית. התחלתי לעבד את השטח בשיטת "אדמה חיה"– שאני אוהב לקרוא לה  "הדור הבא של האורגני" –  לא משתמשים בחומרים כימיים, לא מכניסים טרקטור לשטח, אלא עובדים להעשיר את האדמה במיקרו אורגניזמים ובפטריות, כדי שהאדמה תהיה זו שתזין את הצמחים.

    היום אני מגדל בעיקר ירוקים, מגוון חסות, עליי בייבי, שומר, סלרי, כרוב, תרד, קייל ועוד מגוון של 15 גידולים מהירים שדורשים מעט מקום ובנוסף משלימים מחוות אחיות באיזור שמגדלות עבורנו עוד ירקות.

    ***

    האם חקלאות עבורך זה מקצוע או תחביב?

    היום זה מקצוע. זה התחיל ממש לידי. למדתי בבית ספר חקלאי בעין כרם. היה לי רישיון לטרקטור, ובשירות הצבאי בנח"ל, הקמנו גרעיני נח"ל, אז עבדתי כמה שנים בחקלאות התעשייתית. בהמשך (כשהמוח היה חייב חופש מהמחשב והצעות המחיר),  עשיתי תואר בגיאוגרפיה, מה שתרם להסתכלות הרחבה שלי על איך הדברים משתלבים בדברים אחרים, תפיסה רוחבית של מקום ומערכת – כמו הקשר קהילה-חקלאות-אקולוגיה, ועד שהיום זה מרכז חיי

    מה הכי קשה לך כחקלאי?

    הכי קשה זה להתמודד עם הגופים והמערכות שהיו אמורים לעזור ולתמוך בנו – הממסד- משרד החקלאות, רשתות ההפצה, מועצת הדבש והלול – זה מביא אותנו להוצאות מטורפות היכן שחקלאים במדינות מתוקנות מקבלים תמיכה ואפילו סבסוד. כשכבר יש משהו – כל התמיכה מוטעמת ומופנית למשקים גדולים ולתעשיית המזון ואנחנו, לחקלאים קטנים, נשארים לשרוד לבד. דבר שני היא עלות העבודה. המוצר שלנו עתיר עבודה. מתח הרווחים מאוד נמוך. התוצאה היא שלא תמיד אנשים מוכנים לשלם את פער המחיר בשביל האיכות הזו.

    מה עושה לך את זה?

    לזה בדיוק בא לי לקום בבוקר, ולבית תוכנה ממש לא. פה אני חלק מהפיתרון לבעיות האקולוגיות המורכבות של העולם הזה, ובמשרד בת-א אני חלק מהבעיה. עם הזמן, ככל שהמודעות תגדל יש לנו את המודלים שהביזנס הזה שלנו גם יעבוד ויפרנס אותנו.

    מהו החלק בעבודה שאתה הכי אוהב?

    את כל עבודת השדה- לעשב, לשתול, לזרוע, לחדש ערוגות, עבודה עם הצוות, את השקט של המוקדם בבוקר. זה שווה את הכול. את הסיור שאני עושה כל יום ראשון בבוקר כדי לראות מה יש לנו ומה מצריך טיפול. אני אוהב את הצמחים בערוגות הגינה כמעט כמו את הילדים שלי.

    מהו החלום שלך?

    למצוא את האיזון שיאפשר לגינה להיות כלכלית ומתפקדת כמקור פרנסה, ולאפשר לי אורח חיים שפוי.

    ***

    איפה ומתי?!

    רחוב מגד 5 ,פרדס חנה

    ימי שני 12:00-18:00
    ימי חמישי 10:00-18:00
    ימי שישי 8:00-13:00

    בנוסף לירקות תוכלו למצוא אצלנו מגוון מוצרים מקומיים אקולוגיים ואורגניים נוספים כמו דבש חופש, חומר ניקוי תוצרת בית, זרעים, דשנים ומוצרי קוסמטיקה רפואית טבעית.

    הזמנות ומידע נוסף באתר: www.nimrod.bio

    להזמנות באפליקציה: FARMER

    עמוד הפייסבוק שלנו: NimrodGarden

    לקבלת עדכון שבועי (הודעה אחת לשבוע) על הסל המוזל ופעילויות נוספות מוזמנים להצטרף לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/C2wSpvUhWkZGmtAAj09lPr


    להגיב
  • המדריך הקצר לחיים ללא קניות

    [עמית נויפלד]

    לרגל חגי הקניות הקרבים ובאים: שופינג IL, חג הרווקים הסיני, בלאק פריידי וסייבר מאנדי – להלן מגוון דרכים בהן ניתן לנצל בצורה הטובה ביותר את ההטבות המוצעות, וליהנות מחיסכון מקסימלי בהוצאות:

    לעשות אאוטינג לחפצים. עברו על ארונות הבגדים שלכם, על כלי המטבח, על מדפי הספרים. ככל הנראה תמצאו בגדים שלא לבשתם שנים (או מעולם) ועכשיו דווקא ייראו לכם נאים. בארונות המטבח אולי תמצאו מכשיר להכנת פסטה ביתית שהשתמשתם בו רק פעם אחת, וזאת הזדמנות טובה להזמין שוב את החברים לארוחה איטית. את כל הספרים בבית שעדיין לא קראתם שימו בערימה מסודרת, בחרו אחד וקראו לפחות עשרה עמודים. אל תתפתו לקנות עוד בגדים/כלי מטבח/ספרים וכו' עד שלא סיימתם לנצל את כל האחרים שמונחים אצלכם בבית ללא שימוש.

    להחליף עם חברים. גם אחרי שהשתמשתם בכול עדיין אין צורך לרוץ לחנות הקרובה, עדיף להתחיל להחליף ולשתף חפצים עם חברים. אם מכונת הפסטה עומדת רוב הזמן ללא שימוש אפשר להחליף אותה מידי פעם עם מכונה ביתית לייצור גלידה שמעלה אבק בארון של חבר אחר, או מסחטת מיצים מהשבוע שבו הוא החליט לחיות חיים בריאים. מסיבות להחלפת בגדים כבר הפכו לקלאסיקה מודרנית, וכן, גם ביבליופילים עם תעודות יכולים להשאיל מידי פעם ספרים, ולרשום למי נתנו באלף מקומות שונים.

    להקים בנק חפצים. האנשים שהכי נוח לשתף איתם חפצים הם השכנים שלנו. אם יש לכם מקלט בבניין, או מחסן משותף, הציעו לשכנים האחרים להניח בו בצורה מסודרת את החפצים בהם אתם כמעט ולא עושים שימוש ביום יום: מקדחה, סולם, אקדח דבק, שואב אבק, תיבת כלי עבודה וכו'. רשימה שתיתלה על הדלת עם פירוט המוצרים תוכל לסייע למעקב כאשר כל שכן שלקח מוצר יחתום את שמו על גבה. אין לכם מקלט או מחסן פנוי – אל ייאוש, "אפליקציית הבניין" דורשת רק עט ודף נייר.

    לתקן דברים. לפני כמה ימים התקלקל מנגנון הכיסא המשרדי שלי, הוא לא עלה וירד כמו שצריך. מאחר ומדובר בכיסא בן כעשר שנים, הסקנו שהוא מיצה את גלגולו הנוכחי והתקשרנו לחנות ממנה רכשנו אותו במטרה להזמין חדש. במקום לנצל את המצב, בעל העסק נזף בנו והגיע יום למחרת על מנת להחליף את הבוכנה הפנימית. זה עלה רבע ממה שהיה עולה כיסא חדש. העולם מלא באנשים שמתפרנסים מלתקן דברים: נעלים, בגדים, רהיטים, מכשירי חשמל כאלה ואחרים. בדקו אם יש לכם בבית משהו קרוע, שבור או מקולקל וקחו אותו ביום שישי הבא לתיקון. התחושה של להשיב משהו מת לחיים שקולה להנאה שבלגדל משהו שאפשר לאכול באדנית.

    לגדל משהו שאפשר לאכול. האדניות הריקות שעדיין תלויות לכם על המעקה, מונחות בכניסה לבית או זרוקות על הגג. הכשירו אותן מחדש ושתלו בהן משהו שבעוד כמה שבועות יוכל להשתכשך לכם בכוס התה, או לבלות עם חברים אחרים בקערת הסלט.The Chair 

    לבקר בשוקי פשפשים. יום שישי הוא יום נהדר לשוקי פשפשים, ולפחות לטעמי, רכישה של משהו יד שניה, לפחות מבחינה סביבתית, שקולה לרכישת שום דבר (בהנחה שלא מנצלים את ה"לופ הול" הזה על מנת לרהט מחדש את כל הבית ולזרוק חפצים ישנים לרחוב). מעבר לעובדה שחפצים ישנים נבנו טרם עידן "מנגנוני היישון" המובנים, מה שמבטיח להם בסבירות גבוהה חיים ארוכים יותר משל מוצרים חדשים (על רוב הרהיטים בבית שלי אפשר למצוא מדבקות של "מס מותרות"), הרי שהמחשבה העמוקה שהושקעה בכל אחד ואחד מהם הופכת אותם למתנות מוצלחות לכמעט כל אירוע שתוכלו לדמיין. הציצו בפוסט הזה ותוכלו לעצור תעשייה שמגלגלת 10 מיליארד שקלים בשנה.

    לנסוע לחירייה. באמת, סעו לשם. יש מעט מאוד חוויות עוצמתיות כמו עמידה על הרמפה שמעל בור האשפה, ובהייה בדחפורים העצומים שמניעים את הררי האשפה שאנחנו יוצרים בכול יום מחדש. צרו קשר עם המרכז לחינוך סביבתי בחירייה, ותאמו לעצמכם ביקור עם המשפחה או חברים. כתבתי על הביקור שערכתי במקום בפוסט הזה, ואתם יכולים להתרשם מהתמונות, אם כי אני מבטיח לכם שהן לא מהוות תחליף הולם לחוויה העל חושית שתעברו אם תגיעו לשם בעצמכם.

    להכיר את המנגנונים שגורמים לנו לרצות לקנות עוד. אם כבר נכנסתם לפוסט על הביקור בחירייה, כדאי מאוד גם לקרוא על הסיפורים שמספרים לנו כדי לגרום לנו לקנות דברים: הסיפור אודות שיפור רמת החיים, הסיפור אודות החירות, הסיפור אודות ההצלחה, וגם הסיפור אודות העיצוב. הם כולם שם, בתמציתיות, ממש מתחת לתמונות, ויכולים להעביר לכם לפחות 15 דקות.

    להתרחק מאתרי מכירות ברשת ומרשתות. מצטער, אני פשוט לא יכול להתאפק. כתבתי בהרבה מקומות אחרים על למה לא לקנות ברשתות, אבל בחודש שמוקדש כולו לחגי קניות, כמעט מתבקש לשים על כך דגש – אתרי מכירות ברשת ורשתות תמיד יגרמו לנו לקנות יותר ממה שאנחנו צריכים, בעיקר באמצעות שלל "מבצעים", אבל גם באמצעות תכנון כמעט מדעי של מיקום מוצרים וסידור מעברים או לינקים ל"מוצרים דומים שאחרים אהבו", שפועל על התת-מודע שלנו בלי שאנחנו מרגישים. אם מסיבה כזו או אחרת אתם ממש חייבים לקנות משהו בזמן הקרוב (או בכלל מתישהו בחיים למרות הפוסט הנוכחי), עשו זאת בחנויות קטנות, פרטיות, עצמאיות, עם בעלי בית שעומדים מאחורי הקופות. אני מבטיח לכם שחוויית הקנייה תהיה מוצלחת בהרבה, שתקנו רק מה שאתם צריכים, וכשתחזרו אליהן בפעם השנייה, או לכל המאוחר השלישית, כבר תהפכו ללקוחות קבועים שזוכים גם לחיוך רחב ולניד ראש גם אם הם בסוף לא קונים כלום.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • פסטיבל דרך הנדיב 2

     

    דרך הנדיב 2 – קהילה יוצרת פסטיבל

    14-16.11.19 ברחבי פרדס חנה והסביבה

     

    "דרך הנדיב" הוא פסטיבל קהילתי בפרדס חנה-כרכור, המושתת כולו על יצירה עצמית, אחריות אישית ונדיבות. במשך סופשבוע אחד יתקיימו במושבה ובסביבתה מעל 200 אמנות ותרבות מגוונים, יצירתיים וצבעוניים. האירועים יתקיימו בבתים פרטיים, במבנים ציבוריים ובמרחב הציבורי.
    פסטיבל "דרך הנדיב" נוצר מתוך ידיעה עמוקה שלכל אחת ואחד מאיתנו יש מה לתת.

    שלושת העקרונות המנחים ביצירת הפסטיבל הם:

    יצירה עצמית

    כל אחת ואחד יכולים ליצור אירוע.

    אחריות אישית

    האחריות המלאה על כל אירוע היא של היוצר.ת שלו. אין לפסטיבל הנהלה, אלא צוות מתנדב שתפקידו להציע את הפלטפורמה ולסייע בהפקה..

    נדיבות

    הכניסה לכל אירועי הפסטיבל חופשית. היוצרים, המשתתפים וצוות ההפקה – כולנו פועלות ופועלים בהתנדבות.

     

    הפסטיבל של כולנו!

    האחריות על הפסטיבל היא של כל אחת ואחד מאיתנו, דרך שמירה אקטיבית על הניקיון, התנהלות מכבדת בכבישים ובמרחב הציבורי ונדיבות כלפי הקהילה. נדיבות יכולה להתבטא באופנים רבים: בהסעות לאירועים, בהבאת סיר מרק או עוגיות ביתיות, בהפרחת בועות סבון ברחוב, בסיוע בפירוק אחרי אירוע, בהבעת תודה נלהבת לזמרת, במופע ספונטני ברחוב ובעוד אינסוף דרכי הנדיב.
    הפסטיבל הוא פרי יוזמה של תושבות ותושבים, בשיתוף פעולה עם המועצה המקומית, ואינו נתמך על ידי גורמים מסחריים.

    השתתפות בפסטיבל היא דרך לשלוח לחם על פני המים, להיחשף, לזכות בהכרה. לא תאמינו כמה מהמשתתפים והמשתתפות בפסטיבל הקודם דיווחו אחריו על פרויקטים והזמנות ושיתופי פעולה מניבים שצמחו בעקבותיו!

    (ההרשמה לאירועים חדשים הסתיימה אבל עדיין ניתן לארח, ליצור שיתופי פעולה ולעזור!)

    **

    לאתר של פסטיבל דרך הנדיב >

    ללוח האירועים >

    לדף האירוע בפייסבוק >

    לדף הפייסבוק של הפסטיבל >


    להגיב
  • מתחת לפנס 7 חול המועד סוכות 16-17/10/19

    מתחת לפנס 7

    שמיטה בשדה תרבות

    פסטיבל אמנות לאור פנסי רחוב, גבעת חביבה. חול המועד סוכות  16-17/10/19

    בסימן חגיגות 70 שנה למועצה אזורית מנשה וגבעת חביבה

    הפסטיבל נערך בתמיכת משרד התרבות ומפעל הפיס

    ***

    שמיטה בשדה תרבות היא פעולה שמכילה בתוכה שבע שנות עשייה תרבותית של 'מתחת לפנס'.

    ההקבלה מתבקשת למסורת היהודית והחקלאית, היא דשה וקוצרת, חורשת והופכת בה ובמסורות אחרות, זורעת כוונות ומחדשת חידושים.

    הנחה, התחברות, הקשבה, ויתור, חקירה והופעה, כל אלו מאפשרים את הקסם שקורה 'מתחת לפנס'.

    **

    הופעות, מיצגי אמנות, סיורים/סיבובים מודרכים ומופרעים, מוסיקה ואור, תיאטרון רחוב, תערוכות, וידאו ארט, מחול, שירה, חקר, שיג ושיח, ועוד כיד הדמיון החופשי, במסלול הליכה רגלי לאורך שדרת פנסי הרחוב, בקנווס הירוק שנקרא גם גבעת חביבה – בהיסטוריה שלה, בגיאוגרפיה שלה, בטבע שלה, בנדל"ן שלה, מתחת לפנסים…

    פנס 7 קורה בגבעת חביבה היפהפיה, מקום שבעבר שימש להכשרה של נערים ונערות לחיים משותפים, וכיום הוא בית לנוער מכל העולם המדברים בכל השפות. יש מקומות רבים בגבעה שעוד לא נכנסנו אליהם (והשנה נכנס) – בתים, גינות, פינות, זכרונות, תכניות. אזורים של פעולה.

    הכניסה וההשתתפות בכל אירועי הפסטיבל חופשית!

    חלק (קטן) מהאמנים המשתתפים השנה בפנס:

    דורון גזית – חזר מלוס אנג'לס אחרי 33 שנה של פעילות ענפה וחובקת ארצות ויבשות סביב העלאת המודעות לאתגרי הסביבה והשפעת האדם על הטבע, סביב פרויקט' הקו האדום', אותו הוא ביצע בים המלח, בנוואדה, בונציה ובקרוב גם ביער האמזונס!, הסובל משריפות, הצתות, ובירוא מואץ. הפייסבוק של דורון    |    כתבה עליו

    יפעת טריינין ליסאי – אמנית/לקטית (מלשון ליקוט). בשנים האחרונות עובדת, בין הפוגה להפוגה(סבבי הלחימה ברצועת עזה) בשדות קיבוץ בארי בעוטף.
    שם, בדרום, היא בונה לעצמה זירות פעולה, חורשת את המרחבים בחיפוש אחר חיבור מחדש עם טבע ומעשה ידי אדם (מבנים נטושים, דרכים מתפוררות, שדות מעובדים, אתרים היסטוריים). בנוסף, פועלת יפעת בעין שמר, שם היא מעבדת את מסעותיה, ויוצרת דמויות נשים מאדמה, ענפי עצים וחומרים שונים.

    אתי חן ברייר – הסיפור של אתי חן ברייר הוא מעשה של אישה לוחמת, שדרך האמנות מתארת את התמודדותה עם חוסר התפקוד של הגוף שלה, שבמשך שנים ארוכות תוקף את עצמו ומערים עליה קשיים אדירים. היא, בתגובה, מוצאת בכל פעם את הדרכים להתמודד ולהתגבר בצורה מרגשת ומעוררת השראה – אם באמצעות האמנות ואם בהשתתפות באליפות העולם למושתלים שנערכה בבריסטול, אנגליה לפני כחודש.
    אתי תציג ב'פנס' מיצב המתמודד עם נושא השמיטה דרך הפן האישי טיפולי, סביב טיפולי החלפת דם אותם היא נאלצת לעבור, גם כיום. פוסט שלה

    ציבי גבע –  יציג ב'פנס' בתערוכה משותפת עם האמן פריד אבו שקרה.
    גבע יציג ציורים משנות השמונים, בהם הוא מנכיח את שמות היישובים הערבים במעשה הציורי, ומערב בין אמנות לפוליטיקה באופן שנהיה רלוונטי יותר ויותר בימים האחרונים, בשעות האחרונות..
    לציבי גבע קשר מיוחד לגבעת חביבה ולתנועת השומר הצעיר,בהיותו כנער מדריך בתנועה, ובהמשך דרך פעילותו ארוכת השנים.
    עוד על ציבי

    מרגו גראן – אמנית וציירת העוסקת בעשור האחרון בחקר המדיום של צבעי המים ומלמדת טכניקה זו כבר שבע שנים. עובדת במקביל לציור על נייר, בחריטה ורישום בקרמיקה. העבודות מתייחסות לנוף, לאובייקט היומיומי ולמטבח ולמעבר בין המבט הרחוק למבט הקרוב. פעולת הציור מתפקדת כפעולה הישרדותית, דגש על כתם ואור ולתיעוד הקיים.
    "העבודה viewfinder משלבת את פעולת הציור מתוך התבוננות בנוף, עם מיצב וטקס. לצד ריטואל הציור שלי ושל ציירות אקוורל שהזמנתי להשתתף בעבודה, יעמוד מתקן עליו תלוי נייר אקוורל ארוך של 10 מטרים. מתוך הנייר נחתוך מלבנים בהן נתעד בצבעי מים את מבני ונופי גבעת חביבה, למשך שני ערבי הפסטיבל. את מלבני הציור נתלה כממצאי החקירה שלנו את המקום.
    הציירות המשתתפות לצידי: רותי זינגר, אריאלה למברג, נורית תמיר ברנשטיין, אוקי שוורץ, אפרת אהרונוב, נעמי שניידר, אגם בר אילן, ליאורה דרייפוס, תמר שליט ברלב. הפייסבוק של מרגו   |   ועוד אחד   |  והנה גם אתר

    צוות הפנס:

    עתר גבע – הוגה, מייסד, אוצר ומסדר מתחת לפנס.

    עטר שנפלד – מפיק, חתול פרא, מארגן .

    רונית בר אילן – רעיונאית וממקדת, מדיה דיגיטלית.

    טל בדרק – צילום, וידאו, מדיה דיגיטלית.

    ענת לידרור – מנהלת מרכז האמנות המשותף גבעת חביבה.

    מוזמנים באהבה לנהור לגבעה! הכניסה חופשית בכל מובן ואופן!

    הדף של הפנס בפייסבוק, המתעדכן יומיום >    |   האיוונט >   |  באינסטגרם: panasim.art

    תכף נדלקים.

    'מתחת לפנס 7'
    שמיטה בשדה תרבות.


    להגיב
  • חיה פוליטית

    [עמית נויפלד]

    בסוף השנה הראשונה ללימודים מתבקש כל סטודנט לפילוסופיה לבחור שני תחומי התמחות מתוך שלל המבואות שלקח, ביניהם מטאפיזיקה (מי אמר שיש בכלל מציאות?), אפסטימולוגיה (אם יש מציאות, כיצד אנחנו יכולים להכיר אותה?), לוגיקה (האם ייתכן שיש מציאות ואין מציאות במקביל?), אסתטיקה (אני חושב שהמציאות תראה יותר טוב בוורוד פוקסיה), ובנוסף, פילוסופיה של המוסר, הפוליטיקה, והדת.

    בחרתי להתמחות בתחומים שנראו לי פרקטיים להתנהלותו התקנית של העולם, פוליטיקה ומוסר, אולם, כאשר הגשתי את טופסי הרישום לשנה השניה נתקלתי בהתנגדות לא צפויה מטעם מזכירת החוג: "אתה לא יכול להירשם לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המוסר במקביל", היא הבהירה לי חד משמעית, "בשני התחומים מלמדים בדיוק את אותם תכנים".

    ***

    טום "הבטלן" הודג'קינסון, מדובריה הבולטים של תנועת ההאטה בימינו, הקדיש את פרק 12 בספרו "אין מחיר לחופש" על מנת לשכנע את קוראיו לחדול מהצבעה בבחירות הכלליות, ולמעשה להתנתק ככול האפשר מן הפוליטיקה ומוסדות המדינה. "עזבו ת'ממשלה" היא כותרת הפרק, והנה משפט קצר מתוכו שמסכם היטב את רוח הדברים: "יש משהו רקוב בליבן של ממשלות – והוא העובדה הפשוטה שאפשר לעשות קריירה משררה."

    ***

    בעשרים השנים האחרונות, דומה בעיני כי הולכים ומתמעטים הפוליטיקאים האוחזים בשלוש התכונות אותן קבע מקס ובר כמהותיות ונחוצות לעיסוק בפוליטיקה כמקצוע: התלהבות כנה, רגש אחריות וטביעת עין. לא מעט פוליטיקאים בימינו, כך ניתן להתרשם, עסוקים יותר בקידום עצמי, במנעמי השלטון ובמאבקי הכוח הפנימיים הנדרשים על מנת לשמר אותם, מאשר בעיסוק היומיומי בשיפור חייהם של האזרחים.

    החיכוך המתמיד בצמרת העסקית של המדינה מביא אותם לשאוף לרמת חיים דומה, ההישענות על כספם של בעלי ההון במהלך המרוץ לתפקיד, או קבוצות הכוח בתוך המפלגה עצמה, כובלת ומשעבדת את האינטרסים הבסיסיים שלהם, והרצון לדבוק בכיסא מביא אותם, במקרה הטוב, להתנער מטעויותיהם ולהתפאר בהישגיהם של אחרים, ובמקרה הרע לכדי שיתוק מוחלט.

    במצב עניינים זה, קשה שלא לחוש הזדהות עם דבריו של הודג'קינסון. במידה והפוליטיקה הושחתה, במידה והממשלה רקובה מטבעה, מוטב לנו להשליך הצידה את העיסוק בה ולהתרחק ממנו ככל הניתן.
    בגישה זאת קיימת, להבנתי, רק בעיה אחת – היא מנוגדת לחלוטין למהותנו כבני אדם.

    Louisa Matthiasdottir, Maine Landscape with Figure1976

    ***

    הפוליטיקה, בהגדרה, אינה דבר מה שניתן לנו להעביר או להפריט לידיהם של אחרים. המילה עצמה נגזרת מהמונח היווני Politikos, שמשמעו "של האזרח", והיא מעולם לא נועדה להיות עיסוק למתי מעט. בימיה הראשונים, הקיפה הדמוקרטיה את כלל אזרחי המדינה (או אם לדייק, "הפוליס" – עיר מדינה ביוון העתיקה), ואילו הדמוקרטיה הייצוגית (להבדיל מזו הישירה) הופיעה רק כאילוץ עקב בעיות של גודל האוכלוסייה, מורכבות הממשל המודרני, והעובדה שרוב הציבור העדיף להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה במקום להגיע לאסיפה השבועית.

    כל זה לא אומר שאנחנו צריכים או יכולים להרשות לעצמנו להפסיק להיות פוליטיים. אריסטו כינה את האדם "זואון פוליטקון" (חיה פוליטית) וקבע כי:

    "מכל זה גלוי איפוא שהמדינה נמנית עם הדברים הטבעיים, ושהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם… קודמת המדינה על פי הטבע לבית ואף ליחידים שבבני האדם. כי הכלל קודם בהכרח לחלק, שהרי אם נחרב כלל [הגוף] לא תימצא רגל או יד אבל מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה, אלא הוא או בהמה או אל."

    ההשתתפות בענייני המדינה, אם כן, היא לא רק זכותנו הטבעית, אלא גם כורח הנובע ממהותנו. את העובדה כי מרביתנו בוחרים שלא לעשות זאת, ניתן להסביר רק בהתכחשות לטבענו, בניכור, ובמניפולציה מתמשכת מצד אלה אשר מרוויחים מהפאסיביות שלנו – הקבוצות הקטנות והמאוגדות היטב סביב אינטרסים צרים, והאוחזים בשלטון.

    ***

    הפוליטיקה, בהיותה עוסקת בחיי היום יום, ב"ענייניו של האזרח", אחת היא עם המוסר, ומכאן נובע שאם ברצוננו להיות אנשים יותר טובים אין לנו ברירה אלא להיות יותר מעורבים.
    מעורבות פוליטית יכולה להתבטא באופנים שונים: השתתפות בהפגנות ומחאות, אסיפות ציבוריות, עבודה או התנדבות במגזר השלישי (וספציפית בארגונים הפועלים למען שקיפות והנגשה של מידע), אי ציות אזרחי, התפקדות למפלגות ועוד. אסור לנו לטעות – המערכת הפוליטית המושחתת בישראל הינה תוצאה ישירה של הוויתור שלנו על הזכות לקחת חלק בהליך הפוליטי המקומי.

    הכוח משחית, ואנחנו הנחנו לו להתרכז בידיים ספורות. לא צריך יותר מראש ממשלה אחד בכלא כדי להבין את העובדה הפשוטה הזאת. עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן להפשיל שרוולים, לצאת מאזור הנוחות, ולממש את מהותנו הטבעית כאזרחים.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • מצילים את עץ בעיר! אקולוגיה עירונית והרבה יותר

    עץבעיר הוא עסק חברתי עצמאי לחקר והפצה של דרכי התמודדות עם משבר האקלים והסיפור על מקומה של האנושות במארג החיים על פני הכדור. “העץ" נמצא בלבה של קהילה רבת מעגלים ומגוונת, ופועל מדירת באוהאוס אקולוגית-שיתופית בכיכר ביאליק.

    ב-2006 הקימה תמי צרי, אמנית שבאחת מההרפתקאות שלה היתה גם אשת עסקים בניו יורק, את אתר עץבעיר. המטרה הייתה להפיץ מידע על ששינה את חייה שלה, על אקולוגיה עירונית. ממרחב וירטואלי די קונבנציונלי, התגלגל עץבעיר להיות מרחב ממשי למפגש ולתרגול מעשי של אורחות חיים הכוללות עבודת אדמה ומשק בית אקולוגי במרחב העירוני. כשתמי הגיעה לכיכר ביאליק ב-2008 העץ כבר היה בשל לייסודו של "הסלון האקולוגי", יחד עם אלון אלירן, היום דוקטור במדעי הסביבה, ואז כמו היום לקט עירוני, גנן ומשורר אקולוגי.

    מאז הסלון עבר דירה פעמיים. לדירה הנוכחית, בקומה השלישית שברחוב ביאליק 25, שותף מעגל הולך וגדל של דיירות, נוודים ותלמידים, שבאים והולכים וחוזרים ומהדהדים את המסר: אנושות יפה יותר בעולם יפה יותר הם אפשריים ואפילו נגישים.

    בימי שלישי אפשר לבוא לפגוש את תמי, אלון וחבורת המתלמדים והדיירות שחיות לפרקים בדירה או מבקרות בה, אפשר להגיע לסדנאות או לקנות חומץ או סבון. זו הזדמנות להציץ לבועה קטנה של חמימות ושפיות בלב ליבה של העיר, ולכל העבודה שנעשית כדי לממש את חזונו של סר פטריק גדס, וכדי לברוא אנושות חדשה שיודעת איך לחיות על פני הכדור הכחול היפה – ההזמנה להצטרף לעשייה תמיד פתוחה!

    לתרומה >

     

    אנחנו במצב חירום

    אני יודעת שאתם כבר יודעים, אבל אני לא יכולה להמשיך לדבר על העץ בלי לצאת מהגומה שלי ולהסתכל על הכדור הכחול והיפה ש(היה)לנו – הוא עולה באש, והעשן ממלא את לבנו – בקוטב הצפוני, בהר תבור, באמזונס – בכל מקום, שבועות ארוכים של אש שמאכלת את היערות, את מאגרי הקור, את מאגרי הפחמן ושאר גזי החממה שגאיה ידעה ברוב חכמתה איפה להטמין. ואנחנו, פצענו את האדמה אנושות ושחררנו את קרביה אל האוויר, וממשיכים בכך, עוד ועוד, יותר ויותר עם כל שנה שחולפת – איך נתפלא כשהמים והאש יוצאים מכלל שליטה ויוצרים תוהו ובוהו? הרבה יותר מהר ממה שהמדענים צפו?

    ובכל זאת, נתפלא, נכעס, נתייאש, נתאבל ונקרא בקול הכי גדול שלנו:
    ממשלות ותאגידי העולם, אתם שנהניתם עד כה מהביזה, אתם שהשתתם עלינו מחשבות שווא על מקומו של האדם בעולם וטיב היחסים בינינו לבין עצמנו, אתם שממשיכים להכחיש את המשבר ובגדול לא לעשות כלום בקשר אליו בזמן שילידי הכדור – ילידים, נשים, ילדים, חיות ועצים, כל היצורים העדינים מכם, גדולים כקטנים, ואתם בעצמכם, נמצאים כעת בסבל ובחרדה מפני העתיד הקרוב – אתם ממשיכים בשלכם, בעוצמה ובכוח שירשתם מהאדמה שלא בזכות, אתם – הגיע הזמן שתקשיבו לקולה של גאיה.
    ואנחנו, כל מי שעדיין מצליחה לנשום, לשתות ולאכול כאן, תחת שלטון ה"חוק", לנו לא נותרה ברירה אלא למרוד.
    אנחנו במצב חירום! זה הזמן לעצור הכול.
    הכול.
    ולעשות דברים אחרת.

    מה מאה אלף שקל עכשיו? איך זה קרה?

    בעצם לא קרה שום דבר מיוחד – כרגיל התמסרנו, תמי ואלון, למה שנראה לנו הכי חשוב, בלי לעשות שום תוכנית כלכלית – הרי אם היינו מנסים לתכנן "כלכלית" – מזמן עץבעיר לא היה עץבעיר… לפני שישה חודשים הוראת הקבע של שכר הדירה קפאה מרוב בהלה מהמצב האקלימי והאקולוגי, היא הבינה שבלעדיה יהיה לנו הרבה יותר קל להקדיש את עצמנו למרד בהכחדה – ואז, לפני שבועיים, שמנו לב והבנו שלושה דברים:

    אנחנו חייבים 45 אלף שקל לבעלת הבית

    אנחנו חייבים להמשיך להתמסר למרד בהכחדה ולאוטופיה עירונית

    כדי להבטיח שנוכל להמשיך למרוד בשיטה, אנחנו צריכים את התמיכה שלכם גם קדימה.

    מי שמורד בשיטה, לא באמת יכול להתפרנס מהשיטה – מי שמתפרנס מהשיטה לא יכול למרוד בה.

    כאן אתם נכנסים לתמונה

    מאה אלף שקל נשמע כמו הרבה כסף, אבל זה כלום לעומת 35 מיליון שקל ששופרסל ישלמו לאלשטיין על 1.2 טון בשר קפוא מיובא מארגנטינה – על סבל של בעלי חיים, פליטות גזי חממה, ואובדן מכאיב ומקומם של יערות גשם השיטה שלנו מתגמלת יפה – והמשחטה הזו ממחישה את ההשמדה הביולוגית שמובילה אותנו אל הגיהנום ברגע זה ממש – המרד בהכחדה ועץבעיר הם העוגנים שלנו בים הסוער של המבול שאנחנו כבר בעיצומו – הרבה כבר איבדנו, וההצלה לא תבוא מהשיטה, שיתוף פעולה איתה ועם סכימות המחשבה שלה ("לכו לעבוד") הוא הסכמה להשמדה.

    מאה אלף שקל זה מאה א'נשים שנותנים 1000, או אלף א'נשים שנותנים 100 – זה מה שהקמפיין הזה יוצא להשיג. הכסף שלכם יכול להבטיח את שלום העץ ואת המשך העבודה שלו למען החיים. הקמפיין הוא עוד הזדמנות להפיץ את האמת על מה שקורה עכשיו ממש לכדור הכחול היפה שלנו – אנא עזרו לנו להפיץ את המסר הכואב הזה! זה בדמנו.

    אנחנו צריכים אתכם יותר מתמיד

    אם לא נצליח לגייס את הכסף, לא יהיה עץבעיר.
    נסגור, נחזור להורים, נגור אצל חברים (לאף אחד מאתנו אין חסכונות ששמנו בצד, אין לנו כסף לשלם שכר דירה כפרטים, וזה גם לא מעניין אותנו), נמשיך למרוד. תמי תעשה חוגי בית בכל הארץ, ותמשיך ללמד ולייצר מצגות שמסבירות מה הולך, אלון ימשיך לגנן ולפעול בכל פורום אקטיביסטי אפשרי, הוא ימשיך גם לכתוב שירים. לא נמות, לא בגלל הכסף.

    רק דבר אחד יחסר – המקום היחיד והמיוחד הזה בלב העיר תל אביב שמחזיק את האפשרות של אוטופיה עירונית, שבו אפשר לנשום ואפשר לחיות, ואפשר לפגוש חיים. אפשר לקבל אוכל מזין ותשובות מא'נשים שחיים אחרת, שבו אפשר לקיים פגישות מהפכניות אמתיות, לקיים מפגשי עבודה והטמעה של המרד בהכחדה, שבו יודעים ומדגימים איך לשקם אדמה ואיך לגדל מזון ואיך לצאת מהסופר, שבו מתקיים הקורס "עושות חיים בבית", שבו יש קומפוסט וגינה ואהבה, בנקודת דיקור חשובה – כיכר ביאליק.
    זה הכול.

    נדמה לנו שלעץבעיר עדיין יש תפקיד חשוב למלא בסיפור העצום של התנועה הגדולה, ברגעי המבחן האחרונים של האנושות – שלמקום הזה יש מה לתרום לקידום העולם היפה יותר שכולנו יודעות שאפשרי – אם גם אתן מרגישות ככה, זה הזמן להפסיק להאמין ש"מישהו אחר" כבר יטפל בזה, ש"בטח נסתדר" – אנחנו מבקשים – קחו חלק בטיפול בבעיה הזו, אנא עזרו לנו להמשיך.

    לתרומה >


    להגיב
  • אלטרואיזם אפקטיבי

    [עמית נויפלד]

    לפני מספר שנים נתקלתי בהרצאת טד של הפילוסוף פיטר סינגר. הנושא, אלטרואיזם אפקטיבי, לא יכול היה להגיע בזמן טוב יותר מבחינתי. באותם ימים קראתי את ספרה המטלטל של העיתונאית לינדה פולמן "תעשיית החמלה – מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי", והוא ערער לחלוטין את כל מה שחשבתי עד אותו יום על עשיית הטוב.

    פולמן העבירה שני עשורים מחייה בסיקור אזורי אסונות הומניטריים. רצח עם ברואנדה, מלחמת אזרחים בניגריה, רעב באתיופיה, צונאמי בסרי לנקה. המסקנות שהיא חזרה עמן כמעט הצליחו להרוס לנועה את ירח הדבש שלנו – העובדה שהייתי שרוע לצדה על החוף, מניד את ראשי ללא הרף, ממלמל "לא ייאמן, פשוט לא ייאמן" ואז מנסה לשתף אותה בעובדה שסיוע הומניטרי הוא שאפשר את המשך טבח העם שביצעו בני ההוטו בבני הטוטסי – ככל הנראה גרמה לה לפקפק בהחלטתה הטרייה לענות בכן.

    כל ניסיון לתמצת את הספר למספר שורות או אף פסקאות יעשה לו עוול. מדובר בקריאת חובה, במיוחד לאלה מאיתנו שחיו, בנעימות יחסית, כאשר החדשות אודות אותם אירועים ריצדו על מסכי הטלוויזיה בבתים. באופן אישי נאלצתי לא אחת לסיים ארוחות לא טעימות רק בגלל קיומם של ילדים רעבים בביאפרה. לגלות תוך כדי קריאת הספר שאותם פעוטות רכים לא רעבו למוות בשל בצורת קשה (כפי שדווח בעולם), אלא בשל רודן מקומי שיצא למלחמה עצמאית במשטר המרכזי, תוך שהוא מנצל את עתודות הסיוע ההומניטרי להעצמת צבאו – זה כבר היה יותר מידי.

    120 מיליארד דולרים מושקעים מידי שנה בסיוע הומניטרי. על התקציב העצום הזה מתחרים קרוב ל-40,000 ארגוני סיוע רשומים. והתחרות עזה. כה עזה עד שלעתים ארגון סיוע ימשיך בעבודתו, גם כאשר ברור לעובדיו שרבים הסיכויים שנוכחותם במקום גורמת יותר נזק מאשר תועלת. במידה ויבחרו לעזוב, ברז המימון של הארגון ייבש.

    סיוע לרודנים, הענקת מחסה ומרפא לחיילי מיליציות (רוצחים), העלמת עין משוחד ושימוש לא הולם בכספי וציוד סיוע – כל אלה מתרחשים באופן יומיומי באזורי אסון, לא מתוך כוונה רעה של עובדי ארגוני הסיוע, אלא כתוצאה מההחלטה לשמור על "ניטרליות" ולהעניק סיוע באופן שווה לכל אדם (תפיסה שגובשה עם הקמת הצלב האדום).


    מאלטרואיזם פילנתרופי לאלטרואיזם אפקטיבי

    כל אותם אנשים, שתרמו לארגוני הסיוע שפולמן מתארת בספרה, בוודאי לא יכלו לדעת שכספם ישמש למטרות הפוכות מאלה שהניעו אותם לבצע מחווה פילנתרופית ואלטרואיסטית של נתינה. זוהי אולי הנקודה המתסכלת ביותר בתמונה שנפרשת לעיני הקורא – כל המעורבים בסיפור הנם בעלי כוונות טובות, תורמים ועובדי סיוע כאחד, ועדיין, התוצאות איומות. בעבורי, כאמור, הקריאה הייתה לא פחות מאשר קריאת תיגר על אמונתי ביכולת לפעול בצורה מוסרית בעת שחותרים אל עבר הטוב. אם בארגוני הסיוע הגדולים בעולם נפלה שלהבת…

    רעיון האלטרואיזם האפקטיבי הצליח לצמצם במידה את הוואקום הניהיליסטי שנוצר. תוך שימוש בחשיבה רציונלית וכלים אמפיריים, האלטרואיזם האפקטיבי מבקש לייצר מדד מבוסס תועלת, הבוחן מטרות או תכניות להתערבות במטרה להעניק סיוע, וקובע אילו מהן מצליחות לייצר אפקט משמעותי, ומביאות עמן תועלת רבה יותר. דוגמה אחת מתוך הרצאת הטד של סיגנר: עלות ההכשרה של כלב נחייה שישרת אזרח אמריקאי אחד, היא שוות ערך לעלות ניתוחים שיכולים להציל את ראייתם של 200-400 תושבי העולם השלישי. מבחינת האוחזים באידאולוגיית האלטרואיזם האפקטיבי, המתמטיקה פשוטה.

    אוסף המדדים השונים מאפשר לתנועת האלטרואיזם האפקטיבי לקבוע לאילו ארגוני צדקה מומלץ לתרום – את הרשימה המלאה ניתן למצוא באתר GiveWell (ובישראל- אתר מידות) – אבל האפקטיביות אינה באה לידי ביטוי רק ביעד הסופי של התרומה, אלא גם באופן התרומה, או נכון יותר, בתורם עצמו. נניח שאני בחור צעיר בעל השכלה אקדמאית שרוצה להרבות טוב בעולם. אני יכול להצטרף לארגון סיוע קיים, או, לחלופין, אני יכול להשיג עבודה טובה בתחום הפיננסי, להרוויח שכר גבוה, ולתרום מספיק כסף שיאפשר לאותו ארגון לשכור חמישה עובדי סיוע. לטעמו של פיטר סיגנר, ברור איזו בחירה תסייע בצורה אפקטיבית יותר להרבות טוב בעולם.

    בניגוד אליו, אני לא כה החלטי. מעבר לתחושת ההגשמה העצמית (ניתן להניח שעובד סיוע שכלוא בגוף של יועץ השקעות הוא מועמד טבעי לדיכאון קיומי), קיימת גם שאלת האחריות הכללית. סיגנר מביא את וורן באפט וביל גייטס כמייצגים אידאליים של פילנתרופים אפקטיביים. אמת, אי אפשר לקחת משניים אלה את העובדה שהחליטו לתרום את רוב הונם לצדקה, אך מנגד, אי אפשר שלא לזקוף לחובתם את תרומתם ליצירת המערכת הקפיטליסטית, הדורסנית, המונופוליסטית, ששמה את שורת הרווח לפני כל ממד אחר של אחריות חברתית, סביבתית או קהילתית.

    עם זאת, אני בהחלט רואה את היתרון הגדול שבשיטה. לא כולנו יכולים להתמסר באופן מוחלט למאבקים חברתיים, לסיוע הומניטרי לנזקקים, או למלחמה במשבר האקלים – אבל כולנו יכולים לסייע באופן אפקטיבי, באמצעות תרומה כספית, קטנה כגדולה, למטרות בהן אנחנו מאמינים. גישת האלטרואיזם האפקטיבי רק מבקשת לוודא שהתרומה הזאת תנוצל בצורה הכי טובה שאפשר.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • היסטוריה של מהירות – עמית נויפלד

     

    ( קצת מוזר לכתוב ביקורת על ספר לפני שסיימתי לקרוא אותו, אבל אני כ"כ נהנה אז למה שלא תקראו יחד איתי? וכדי לראות אם הבנתי משהו מהספר שאני קורא כבר 170 ימים ובדיוק הגעתי לעמוד 170, אנסה לשלב בין צורה לתוכן ולכתוב את הפוסט הזה באיטיות מקודשת כאן בפורטוגל. הפוסט התחיל להיכתב בשבוע שעבר)

    לנסיעה הזאת לספרד ופורטוגל (5 שבועות) לקחתי ספר אחד בלבד. לא בגלל בעיות משקל או כי אין לי מה לקרוא, אלא כי קשה לי מאז עידן הפייסבוק להתרכז בקריאה של דברים ארוכים וגם 4 ילדים לא תורמים לזמן איכות שקט ופנוי… אז ידעתי שלא אקרא הרבה.
    קיבלתי מעמית את הספר אי שם בדרום תל אביב בפברואר השנה, ועכשיו קורא אותו בדרום פורטוגל בהנאה רבה ובאיטיות מרשימה. כנראה הספר השני שאני קורא הכי לאט בחיים (בדיוק בדקתי ויוצא קצב ממוצע של עמוד ביום…).

    כל זה לא כדי ליישם את התאוריה, אלא כי הספר באמת גרם לי להאט ולחשוב, להרגיש ובעיקר להרהר. יש אפילו פרק ששמו "אתנחתא מתודית" שדורש לקחת פסק זמן ומסתיים במילים:

    READY, GET SET, SLOW

     

    (לוקח הפסקה בכתיבת הפוסט והולך לשכב על ערסל ולפצח קצת גרעינים. דד-ליין נוגד את רעיון תנועת ההאטה, אז אקרא לו Life-Line. הפוסט הזה אמור לעלות ביום ראשון. תחזיקו אצבעות (אבל בשכיבה כן)).

    על תנועת ההאטה שמעתי אי שם בשנת 2015 ומאז פרסמתי כאן כמה וכמה פוסטים הקשורים אליה.
    כאדם זריז ומהיר, מאז ומתמיד אותגרתי להאט (גם בסדנת "ילדולפין" בגיל 23 כשהמדריך אמר "ל א ט… ו מ ע ט…) וכאן בפורטוגל, בה היום מתחיל ב-11:00 (לפני 10:00 החנויות לא נפתחות אפילו בתי קפה!) והקצב הוא של פעם, אני פשוט מתענג על קריאת הספר. כטבעוני שגר בפרדס חנה ראיתי שאני כבר מיישם לא מעט המלצות ואמונות איטיות – אבל מה יותר טוב ממדריך מעשי להאטה, שנכתב ע"י כותב סופר מוכשר שחי את הדברים שעליהם הוא מדבר?

    קוראים לו עמית נויפלד וזה מה שהוא כותב על עצמו:
    עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.

    ועמית הוא באמת קצת פילוסוף מודרני, והוא משלב בהומור ובחוכמה מרתקת הסברים על תולדות הקפיטליזם והסגידה לעבודה, לצריכה ולכסף, ודואג לנווט בין אז לעכשיו בצורה קולחת. הספר גם גורם לך להנהן ולהיאנח בהסכמה – וגם נותן כלים מעשיים לעצור את המירוץ והמרדף ולהבין שאין מה למהר וכמה טוב להאט לפעמים…

    (וכדי להמשיך בנתיב העצלנות, עליה ממליץ הספר, אעשה הפסקה מתודית לשתיית בירה מקומית ואחסוך זמן ומאמץ ופשוט אחתוך ואדביק את הביקורות המהללות על הספר)

    אז גם אם החיים שלכם הם מירוץ מטורף ושלוותא נראית קרובה יותר משלווה…  וגם אם אתם מרגישים שאתם בחצי הדרך אל הנירוונה – תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה. שנים שאני לא נהנה ככה מספר – לא ממש רוצה לסיים אותו – גם כי הוא סופר מעניין וגם כי הוא פשוט מאפשר לי להרגיש בנוח וכאילו טופח לי על הכתף בכל הפסקת עצלות או בטלות (שאינה פייסבוק…) – ואומר, הכול בסדר, קח את הזמן…

    (זהו, לא מאמין שסיימתי את הפוסט הזה. כי לסיים זה חשוב כשעושים דברים לאט… נחגוג את המאורע בעוד בירה קרה כי לא נעים לשבת בבר שעתיים על 4 שקלים…)

    את הספר אפשר להזמין כאן >

    לאתר של תנועת ההאטה והפוסטים הנהדרים שלו (קחו לכם כמה ימים לקרוא אותם ולהרהר) >


    להגיב
  • פרדס חנה בת 90!

     

    אחרי היעדרות ארוכה חוזרת בצהלות שמחת העשייה 🙂 

    לפני שש שנים, ב-2013, קיימנו עם אייל כגן (אז כשותפי לאירוע כ'שר החוץ' והיום סגן ראש המועצה ושוב שותף) את אירוע 'מקום שמור 100 לכרכור'  שהיה להצלחה מרגשת. מאות אנשים השתתפו בכנס ובסיורים, והשילוט ההיסטורי שהצבנו עומד עד היום.
    (וכן, מחדשים כמה מהם)

    עכשיו תורה של פרדס חנה האחות הצעירה לחגוג יום הולדת. גם 50 שנים לאיחוד עם כרכור

    בימים אלה, אני והצוות שאיתי, עמלים במלוא המרץ על חגיגת יום הולדת למושבה פרדס חנה החוגגת השנה 90! להיווסדה (1929)

    פרדס חנה ואחותה הבכורה כרכור (1913), מהוות בית לקהילה גדולה של יוצרים, אמנים, אומנים ואנשים שמוקירים את התרבות המקומית, זו שנבנתה פה ונוצרה במהלך השנים – החל מהעליות הראשונות, דרך האנשים שבנו את המקום, סיפוריהם, הבתים
    בהם גרו ועד ימינו אנו.

    לכבוד יום ההולדת כחלק מפעילות המועצה, התקיימו ועוד יתקיימו בהמשך השנה, אירועים רבים ושונים. אפשר גם לעקוב כאן.

    אחד מהם הוא זה אשר עליו אנו עמלים וזה קורה ממש החודש – 20|21|22 ביוני

    גם אנחנו במושבה כמו ערים ועיירות רבות, עוברים בשנים האחרונות תהליך עיור מואץ הנובע מגידול מאסיבי באוכלוסיה, הפשרות שטחים לבניה, עקירת פרדסים ועצים עתיקים ובירוא חקלאות למען הבנייה המשתלטת. אני מבקשת להאיר את יופיו וייחודו של המקום שלנו מבלי להתעלם מאילוצי הקידמה והפיתוח הכרחיים. את הבתים שעוד נותרו ואלה שכבר לא, דרך הארכיונים, סיפורי הראשונים ודורותיהם.
    מקום שמור נולד מתוך אהבה ודאגה לעיירה שלנו, ומהרצון לשתף אתכם בסימני הדרך ההיסטורים והארכיטקטונים במושבה, להוקיר את הקיים ולשמר לעתיד, להסתכל, ללמוד, לאהוב ולהתפתח לצידם ולא על חשבונם ובמקומם.
    היינו רוצים לראות את שני הנושאים צועדים יד ביד – שימור ופיתוח תוך בחינה של המעבר מכפריות לכפריות – עירונית, שיתוף הציבור ושמירה על הצביון הייחודי שלנו שבשלו באנו לגור כאן.

    פרויקט זה מתווסף אל פרויקטים דומים בישובים בסדר גודל של יישובינו, יישובים המבקשים להתפתח תוך שמירת צביונם וייחודם ויכול להוות השראה ולהוביל יישובים נוספים למעורבות התושבים בתכנון המרחב בו הם חיים, בחינת פיתוח מואץ מול שמירה על האופי והיופי.

    וכך במהלך החמשוש של 20/21/22 ליוני, הימים הארוכים בשנה, יערכו האירועים במסורת מקום שמור:

    ⊗ 6 סיורים רגליים וסיורי שטח – אשנב להיסטוריה, אדריכלות, נוסטלגיה וטבע בפינות קסומות ונסתרות (בשישי ושבת) כאן פירוט הסיורים והרישום

    בין הסיורים יערך כנס/ שיח/ מדברים על התלבטנו הרבה לדייק את שם למפגש הזה כדי שיגע בכם ותתעניינו ותבואו כי הוא בפירוש מיועד לנו התושבים כמו גם לבעלי מקצוע!

    כשמגדל פוגש פרדס' מדברים אדריכלות בגובה העיניים 
    [יום שישי, 11:30-13:00, במתנ"ס פרדס חנה]

    ⊗ 5 הרצאות קצרות הסוקרות מגמות עכשוויות בתחום התכנון האורבני, מפי אדריכלים ואדריכליות מובילים/ות בתחומם.  שימוש במשאבים קיימים (אדריכלות, טבע, עיצוב עירוני, קהילה) ומינופם לתכנון מושכל ומתחשב של צמיחה עירונית.
    ההרצאות "יאירו זרקור" על המאפיינים הייחודיים של המושבה פרדס חנה-כרכור (מבחינה פיזית, היסטורית וחברתית), ויאפשרו לנו קהל התושבים להרחיב את הידע והאפשרויות ולקבל כלים להתבונן על המרחב שלנו באופן שיצעיד את המושבה למקום טוב יותר.
    המרצים שיכבדו אותנו : אדר' הלל שוקן | אדר' דניאלה פוסק | אדר' אסף לרמן | אדר' יעל גלעד | אדר' ליאור ויתקון.
    האירוע במעמד ראש המועצה גב' הגר פרי יגור. תהיה אתנחתא קומית.

    מקווה שתבואו בהמוניכם לשמוע. יהיה מרתק. חשוב לנו שתרשמו כדי שנדע להערך לכבודכם. ההרשמה כאן

    ⊗ ביום חמישי ה 20/6  ב- 18:00 מוזמנות ומוזמנים לחצר השוק לפתיחת תערוכת צילום מחומרי ארכיון של בית הראשונים על חיי התרבות השוקקים שהיו כאן מתמיד,נרים כוסית לפתיחת החמשוש. להקה חיה על במת  ה-BOX  תנעים לנו את הערב.

    ⊗ ואחרון חביב ביותר, אנחנו מציבים עוד 10 שלטים היסטורים באתרים חשובים בפרדס חנה בנוסף על אלה של כרכור בה נחדש חלק מהשלטים הקיימים.  הנה הם כבר בדפוס

    מקווים לראותכם בכל הטוב הזה.

    אילנה וצוות מקום שמור: עוזרת הפקה: עינת גראור, שותפה מקצועית להפקת הכנס: אדר' מיכל שלגי, אדר' ליאור ויתקון, סגן ראש המועצה אייל כגן. תודה לראש המועצה הגר פרי יגור, לחבר המועצה מחזיק תיק תרבות וספורט אבי אמיתי, לעובדי ועובדות המועצה, לרונית בר אילן ולכל האחרים שנותנים כדי שזה יקרה בדיוק בדיוק כמו שאני חולמת. תודה

    תסתכלו סביבכם, תרימו את המבט, מתוך המילים האלו ממש, והתבוננו. יש הקוראים לזה עיניים טריות. הכל מתחדש כה מהר, הישן נעלם מפני החדש. מצמוץ אחד ארוך והכל משתנה, אבל, בתוכה נטועות תזכורות. הן שמורות למי שהולך לאט ורוצה לדעת, להסתכל.

    תמונה מנהלי פיק"א בביצות כבארה

    ובין המבטים כנסו לכאן, כי ממש חשוב לנו שתשריינו מקום לסיורים ולשיח אדריכלות כך שנדע איך להיערך

    וכמובן, עקבו אחר האירוע בפייסבוק

    מבט שווה אלף מילים

    להתראות בקרוב


    להגיב
  • מינימליזם מחשבתי – או – מדוע וכיצד להשתעמם

    [עמית נויפלד]

    יתכן וכבר נתקלתם בעבר בתמונה זאת. היא רצה שנים ברשת כ"מם" כשעליה הכיתוב "איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים". אני באופן אישי מקבל אותה למייל, או מתויג בה אחת לכמה חודשים. בדרך כלל בסמיכות ל"יום לא דיגיטלי" שאנחנו מציינים אחת לשנה, ונועד לעורר מודעות להתמכרות לניידים. לא מעט אנשים רואים בתמונה הזאת הוכחה לכך שהסמארטפונים לא שינו כלום. תמיד היינו מיזנטרופיים והתעלמנו מאחרים.=

    המם הזה משעשע אותי משלוש סיבות:
    ראשונה, אף אחד לא פותח עיתון בדייט ראשון, כשהוא יושב על הבר עם חברים, בארוחה משפחתית או באולם קולנוע מלא אנשים.
    שניה, כשאנחנו קוראים עיתון אנחנו לא מגיעים לעמוד האחרון, הופכים אותו ומגלים שהכותרות התחלפו והתחדשו. עיתון, בניגוד לטלפון חכם, הוא יחידת מידע סופית.
    שלישית, סמארטפונים לא גורמים לנו "להתעלם מאחרים". כדי להתעלם ממשהו אנחנו צריכים קודם כל להבחין בקיומו. הסמארטפונים הופכים אנשים לשקופים.

    ויש גם סיבה רביעית, משעשעת פחות. התמונה מקבעת את הרעיון שהבעיה המרכזית עם הטלפונים החכמים היא העובדה שהם גורמים לנתק בין אנשים, לפגימה בכישורים החברותיים שלנו. זה כמובן נכון, הסמארטפונים מאיימים על הממשי, על הכאן ועכשיו. הצליל של ההתראה בנייד יכול להיות כל דבר, והוא תמיד יהיה יותר מסקרן מהרגע הנתון. עם זאת, תשומת הלב צריכה להיות נתונה דווקא לאופן שבו הטלפונים החכמים פוגעים בקשר שלנו עם עצמנו – תהליך שהחל פחות או יותר ברגע שהנייד הפך מאמצעי תקשורת לספק המידע המרכזי.

    אמת, היה זה האינטרנט שהוביל למהפכת המידע, אבל הנייד הוא שהבטיח שהמהפכה הזאת תהיה תמיד במרחק נגיעה, בתיק או בכיס המכנס. בכל רגע נתון אנחנו מוצפים בתוכן שמתעדכן בתדירות גבוהה, ולראשונה אנחנו יכולים לצרוך אותו כמעט בכל מצב, כל עוד אנחנו בהכרה. אנחנו צורכים תוכן תוך כדי עבודה, הליכה, ריצה, נסיעה, רכיבה על אופניים, קיפול כביסה, שטיפת כלים, הכנת ארוחה….

    מהבחינה הזאת, וייתכן ואני עומד להרגיז כמה אנשים, הפודקאסט הוא יחידת התוכן הבזויה ביותר, תוצר מובהק של ההתמכרות שלנו למידע – הוא פורח ומשגשג בדיוק בגלל העובדה שאנחנו יכולים לצרוך אותו תוך כדי שאנחנו עושים משהו אחר. הרי למה לבזבז רגעים יקרים בעשיית דבר אחד, כשאפשר באותה נשימה להקשיב למיטב המוחות והרעיונות שרוחשים בעולם, והבונוס – אנחנו לא צריכים להישאר לבד עם המחשבות שלנו, זה הרי עלול להיות משעמם.

    מדוע להשתעמם

    התרגלנו לברוח מהשעמום בכל הזדמנות, וזאת טעות. השעמום חשוב מטעמים רבים, והצפת חיינו בתוכן מובילה להכחדתו בטרם עת. אותו אחד שהיה מאז ומעולם מנוע הצמיחה של הרעיונות הכי גדולים וההרפתקאות הכי מסעירות. לולא ניוטון היה שוכב משועמם תחת עץ תפוח ייתכן וכולנו היינו עדיין מרחפים בצורה מסוכנת עשרה סנטימטרים מעל האדמה. לולא איינשטיין היה נוהג לצאת להליכות ארוכות ומשעממות מחוץ למעבדה שלו, ייתכן ולא היינו יודעים לעולם שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, ואיך היו נראים חיינו אז? ולולא היינו שמוליק ואני משועממים בגיל 12 לעולם לא היינו מקימים את החבורה הכי סודית שאי פעם התקיימה, שמפאת חשאיותה גם כיום לא ניתן לחשוף פרטים על אופי פעילותה.

    וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים  (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות. במאמר שזכה לתפוצה רחבה "מדוע השעמום טוב לילדים", נטען כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית של ילדים. הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה הירגעות, ומסייע לפיתוח הכישורים היצירתיים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות, נכתב בו, עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.

    הערך הויקיפדי שמוקדש לשעמום מתקף טענות אלה: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה. פסיכולוגים וחוקרים טוענים כי שעמום מאפשר לאדם לחפש ולגלות מה מעניין אותו ומהנה עבורו, ובכך מתאפשר גם פיתוח של דמיון ויצירתיות, תחושת אוטונומיה, ויכולת להסתמכות עצמית”. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להתפתח מהמצב האנושי הנחות בו אנחנו מצויים, כדאי מאוד שנתחיל להקדיש זמן איכות לשעמום.

    עומס המידע אינו מאפשר לנו את האיים ההכרחיים של השעמום (שתורם ליצירתיות), של החלומות בהקיץ (שמאפשרים למחשבות לנדוד באופן חופשי), ושל הרפלקסיה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר input, מה שמוביל לפגיעה בתוצר שאנחנו מפיקים, ה- output. רעיונות חדשים, מקוריים, חשובים או משעשעים, דורשים זמן, רוגע ומחשבה מעמיקה כדי להתפתח, ולכל אלה אנחנו כבר כמעט שלא נותנים צ'אנס. לשבת ולחשוב עם עצמנו זה לא סתם משעמם, זה מסוכן – נסו לשבת מהורהרים בחברה למשך חמש דקות, וספרו לי אחר כך כמה אנשים הגיעו לדרוש בשלומכם והמליצו על נטילת ציפרלקס, חצי כדור פעמיים ביום.

    בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה, יצאו לרוץ בלי נגנים, בילו בבתי קפה בלי סמארטפונים והלכו לישון בלי שעונים חכמים. אם שאלתם מישהו איך הוא ישן בלילה קיבלתם תשובה ולא קובץ נתונים. ייתכן והחיים של אותם אנשים היו יותר משעממים (רק ייתכן) אבל בוודאות הם אפשרו יותר איים של חשיבה עצמאית. לכאורה, גם אנחנו יכולים להיות אותם אנשים. אנחנו יכולים לבחור לכבות את הטלוויזיה, את הרדיו, את המחשב ואת הנייד ולבהות כמה שרק נרצה. זה נכון, אנחנו יכולים, אבל זה לא כל כך פשוט.

    זה לא פשוט משתי סיבות: הראשונה, המכשירים הניידים מתוכננים ומעוצבים במטרה אחת – לגרום לנו לבלות בחברתם כמה שיותר זמן. הסיבות להתמכרות רבות: אי יכולת לדחות סיפוקים, נטייה לסקרנות, רצון להיות מעודכנים, פחד מהחמצה, הורמונים המופרשים במוח בעת השימוש (דופמין ואוקסיטוצין) שגורמים לתחושה של אופוריה, חרדה המתעוררת באופן טבעי עם כל צליל התראה (כתוצאה מהפרשה של קורטיזול) – אלה משרתים את חברות המובייל, האפליקציות והרשתות החברתיות, שהזמן שלנו שווה הרבה כסף בעבורן.

    סיבה שניה היא שמדובר בהתניה תרבותית. הצורך שלנו למלא כל רגע פנוי בעשייה הוא חלק מתהליך אינסטרומנטלי שעובר על החברה המערבית. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון פרויקט האדם. תנועת ההאטה, בין השאר, שמה לעצמה מטרה להיאבק בהתניה תרבותית זאת, באמצעות עידוד של פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון בהייה או שוטטות.

    בשנים האחרונות המינימליזם הולך ותופס מקום מרכזי בתרבות המערבית. יותר ויותר אנשים מבינים שעוד ועוד חפצים לא בהכרח יגרמו להם להיות מאושרים, ובסבירות גבוהה אף ההפך מכך. כמסקנה מתבקשת הם מפחיתים צריכה ומשילים מעל עצמם שכבות של רכוש מיותר. כעת הוא הזמן להכיר בכך שכפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו), עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.

    בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים למינימליזם מסוג חדש – מינימליזם מחשבתי. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו איים של התנתקות, בטלה, בהייה ושעמום. בלעדיהם, התוכן שאנחנו סופגים יתקשה לייצר ערך, השראה או משמעות אמיתית.

    כיצד להשתעמם

    ההמלצות מטה הן רשימה חלקית ולא מחייבת, כל אחד יכול למצוא את הטכניקה המתאימה בעבורו, כל עוד היא מובילה אותו בבטחה לאי עשייה:

    להתנתק לגמרי. לקבוע שעות ספציפיות במהלך השבוע בהם מתנתקים לחלוטין מכל אמצעי לקליטת מידע, ומנצלים אותן לבהייה וחלימה בהקיץ. קראתי לא מעט טקסטים של כותבים שטוענים שהשיטה הזאת עובדת בשבילם, אני באופן אישי מעדיף לייצר לעצמי את האיים בצורה יומיומית וטבעית יותר, פשוט על ידי כך שאני בוחר

    לעשות בכל פעם רק דבר אחד. כשאני שוטף כלים אני רק שוטף כלים. כשאני רץ אני רק רץ. כשאני מקלף 2 קילו שום כדי להכין קונפי, אני רק מקלף שני קילו שום. באופן הזה אני מאפשר מספר פעמים ביום למחשבות שלי לנדוד באופן חופשי.

    למחוק אפליקציות. אם ההתראות לא נותנת לכם מנוחה, ואתם יודעים שהן יגרמו לכם תמיד לשלוח יד לנייד, מחקו את האפליקציות, או לפחות בטלו את ההתראות. קבעו לעצמכם זמנים בהם אתם נכנסים לאפליקציות, ואל תתנו להן לגרור אתכם בכל שלב אליהן.

    לחיות במוד ספרייה. עד כמה שאפשר, נסו פשוט להשתיק את הנייד לפרקי זמן קצרים במהלך היום, ואז, בהדרגה, נסו להאריך אותם. 

    לעשות שימוש בתוספים שמגבילים גלישה. אם אתם לא מצליחים להגביל את עצמכם, תנו לטכנולוגיה לעשות זאת בעבורכם. קיימים לא מעט תוספים שיאפשרו לכם להגביל את שעות הגלישה, או למנוע אותה לחלוטין לפרקי זמן שתקבעו, ולעשות זאת ללא שימוש באלימות.

    לצמצם מקורות תוכן. אין לי טלוויזיה. אין לי טוויטר, אין לי אינסטגרם, אין לי לינקאדין, אין לי אפליקציות של אתרי חדשות או רשתות חברתיות אחרות. יש לי פייסבוק, ואני משתדל להיות נוכח בו כמה שפחות. זה מצמצם את החשיפה של תכני ההאטה שאני מקדם, אבל זה בסדר, יש יותר מידי תוכן בעולם, וגם הפוסט הזה גוזל מכם זמן שהייתם יכולים לנצל כדי להשתעמם.

    להפוך לנודיסטים. עד כמה שאפשר, צאו מהבית בלי טלפונים ניידים. בהתחלה זה אולי ירגיש כאילו יצאתם בלי בגדים, אבל עד מהרה תתרגלו לחופש שזה מעניק. טיול עם הכלב, הליכה למכולת, יציאה לריצה – ישנן פעילויות רבות שלא באמת מצדיקות נשיאת נייד חכם, ואלה בדיוק ההזדמנויות לתרגל חיים בלעדיו. אחרי כמה פרידות קצרות ומוצלחות כבר תוכלו לצאת לערב שלם עם חברים ולא תרגישו דבר פרט להנאה מחברתם.

    לחבק את הטיפשות. רכשו לעצמכם טלפון טיפש. הוא יאפשר לכם להיות זמינים למקרי חירום ועדיין ימנע מכם מלהיעלם לתוך מסכים מהבהבים אם יצאתם לבר השכונתי לפגוש חברים. גם שעון מעורר טיפש יכול לעזור להוציא את הניידים מחדר השינה, וכך להבטיח עוד כמה דקות של שלווה נטולת גירויים. מומלץ לנצל אותם כדי לפתוח את הבוקר בחיבוק ארוך עם מי שאוהבים.

    להיות אמיצים. כשהשעמום מגיע, להישיר כלפיו מבט. זה לא פשוט. הוא אפל ומאיים. עדיין, אל תברחו. אני לא מבטיח שכבר בפעם הראשונה תחשבו על רעיון מבריק לסרט קצר, או תגיעו לפריצת דרך בבעיה מתמטית עתיקה. רוב הסיכויים שסתם יהיה לכם משעמם. אבל ככל שנרגיל את המוח לפעול על ריק, נגלה לאט כיצד הוא משיב לעצמו את היכולת לייצר רעיונות מעניינים ומחשבות חדשות. אז אנא מכם, סבלנות.

    *******

    (פוסט זה הנו תמלול של מיני הרצאה שהעברתי ביריד "סלואו מרקט" בבית חנה בתל אביב 10.05. פורסם במקור באתר Slow).


    להגיב
  • על האנשים שהחליטו לחיות אחרת ולהתנתק מהחיים המודרנים

    "על הפלנטה הקרויה ארץ, האדם הניח תמיד שהוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, וזאת משום כל אותם הישגים שהצליח להשיג – הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה. בעוד שכל מה שהדולפינים עשו מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות זמנם בנעימים. לעומת זאת האמינו הדולפינים כי הם אינטיליגנטים הרבה יותר מהאדם, מאותן הסיבות בדיוק"
    (דאגלס אדאמס)

     

    4 סיפורים על 4 אנשים מעורר השראה שבחרו לחיות אחרת. לצרוך פחות (אם בכלל).

     


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 3 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור השני: בשביל מה זה טוב]

     

    לאחר חודש עבודה מאומץ ובאותה נשימה גם מרגש, שמחה לעדכן שקצב הפקת הספר מתקדם יפה! קובץ מרשים עם מעל מאה חומרים שאבא כתב כבר כמעט מוכן לשיגור לעריכה. כעת אנחנו אוספים את החומרים האחרונים, מתלבטים מה כן ומה אולי לא להכניס. זה דינאמי ואינטנסיבי אך גם חשוב. אבא בטח יסלח לי על המילים הלועזיות שמשתרבבות להן פה, אנשי לשון ושפה נחרדים מכך. במהלך העבודה ומעבר על החומרים, מצאתי כמה אוצרות שלא הייתי מודעת להם. אוצרות השפה.

    אומרים על אבא שהיה טרובדור השפה. פעם הוא הסביר בראיון עם יואב קוטנר ששאל אותו על סוד כתיבתו, תשובתו שזה השילוב בין שפת רחוב לשפה גבוהה. שילוב של מילים מהסלנג העברי עם מילים גבוהות כמו למשל בשיר נשל הנחש:

    אך אבא בשם אומרו
    "תעזבנו יום, יעזבך יומיים" –
    העגלה נוסעת אין עצור
    לא קפצת עליה היום
    חלפו חודשיים
    והנה נשארת מאחור.

    תעזבנו יום זה ציטוט מהתלמוד הירושלמי עם שינוי קטן ולקפוץ על העגלה זה מושג מודרני.
    הייחוד הזה מופיע גם בטקסטים אחרים.

    בטור הקודם עסקנו יותר בצד הפוליטי של מאיר אריאל והבטחתי לכם שהספר הזה לא פוליטי אך חושף רעיונות ודעות פוליטיים ומדיניים. מנגד יש קטעי הומור נפלאים על הסלנג העברי. אחד הקטעים עוסק בנקודה רלוונטית עד מאוד לתקופה הזו. תקופת בחירות ושמות המפלגות. במספר קטעים שונים אבא מבכה על אובדן משמעותן של מילים טובות בעברית. כי אם למשל שם המפלגה נקרא מולדת ואתה ליכוד אז אתה נגד מולדת. שזה אבסורד.

    אוצר היהודים / עבור מקור ראשון / מאיר אריאל

    השוד הגדול של אוצר היהודים
    הן המילים שנשדדו ממשמעותן המקורית
    ונעשו שמות של תנועות חברתיות ומפלגות.
    מילים יקרות מפז ומכל הזהב שבשוויץ.
    מולדת. עבודה. ליכוד. צומת. מרץ. גשר. דגל התורה. ישראל בעליה.
    כגודל הצלחתן בבחירות
    כן ערכן בשוק המילים.
    ואם מפלגה לא עוברת אחוז חסימה?
    אז אין יותר תחיה?
    הלא זה צירוף שגוי מכל וכל.
    ואם מולדת מקבלת רק 3 אחוזים, היתכן שיתר התשעים ושבעה יתייחסו לא טוב למילה מולדת? לא חבל על המילה?
    וכי השפה סובלת את הצירוף רק לא ליכוד?
    או את הצירוף, על העבודה להתחיל לעבוד בשטח. או את הסלסול:
    על "הליכוד" להתלכד "במרץ" "עבודה" על "גשר" "בצומת" "הדרך השלישית" ויחד עם "דגל התורה" בכלל "ישראל בעליה"?

    השפה לא סובלת את זה לא בכתב ולא בעל פה כשכל המרכאות נופלות.
    זהו אם כן השוד הגדול של אוצר היהודים
    במקום לחפש בשוויץ אפשר לקרוא דרור למילים ולהשיבן למשמעותן הבוראת עולמות,
    ולחייב מפלגות להקרא בשמות נטולי משמעות. או בכלל לחדול להתקיים כדי להניח לשורש פ.ל.ג בימינו.

    בשנת 1997 הצלם מיכה קירשנר ז"ל הוציא לאור ספר מיוחד שנקרא 'הישראלים'. הוא צילם אנשים, פוליטיקאים ואמנים.
    קירשנר ביקש מאבא לכתוב לו הגדרה לישראלים כפי שהוא מבין. אבא כתב שני קטעים שיפורסמו בספר החדש, הנה אחד מהם:

    מאיר אריאל / ישראלים – קירשנר

    אחלה קוקטייל פארטי, וואחד ביזנס, אוואנאטה קומוניקטיבית,דאווין אסרטיבי , חליק ז'אנטיליות היפר אקטיבית, חפיף סופר, סלבריטאות חנטרישית, סמול טוק עלק, בולשיט יעני, אינטלקטואלי עלא כיפק, סבבה און ליין, אכבר ריבאונדר, איניות סחבקיסטית, אאוטיות בארדית, חארטה פוסטמודרנית, מבסטויות הוירצ'ואל, שארמוטיות הויז'ואל,
    אהלן – היי.
    יאללה – ביי.

    די מדהים לראות שחלק מהסלנג פה עדיין רלוונטי להיום על אף שנכתב כאמור בשנת 1997.

    מה עוד קרה החודש:

    כל מה שהבטחתי בפרויקט המימון כמו חולצות, מחברת, סיור בקיבוץ משמרות, פוסטרים ועוד, הולך והופך למציאות. חלק מהתומכים כבר החלו לקבל את התשורות שתמכו בהן ובקרוב כולם יוכלו להזמין מה שירצו בחנות האינטרנטית. בכוונה אין קישור כי זה עדיין לא פעיל. חוץ מזה סגרתי מסיבת טרום השקה לאביב הקרוב בפרדס חנה, רשמו לכם את 15.5 כאירוע שאין לפספס.

    וגם מתחיל לדגדג לי עיצוב העטיפה לספר. אני רואה משהו בהיר. פה הולך להיות לי קטע לא פשוט מול אמא. הטעם שלנו שונה בקיצוניות והפעם אני לא מתכוונת לוותר…

    תאחלו בהצלחה

    [עיבוד צילום תמונת נושא – יהלי הרבט]

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (12) – הטור של לילה חפר

    [לטור האחד עשר – פסטיבל דרך הנדיב]

     

    הטור הזה נכתב מול קני הסוף הנעים ברוח בבריכת החורף של שכונת רמז שהתמלאה לה יפה השנה, מתחת האקליפטוס השדות פרושים מצדדי, נוף שממלא את הלב ומרווח את הגוף. נוף פרדס חנאי קלאסי שהופך לנוף הולך ונעלם.

    אני יודעת שגם מעל האקליפטוסים שלי מרחפת תוכנית המתאר. אני יודעת שאני יושבת מול יופי זמני וזה מחמיץ את ליבי.

    מכרכרת בפרדס התחיל ממש לפני שנה בתהייה על הקסם הנוכח ביישוב הזה. הרוח הפרכוראית, מה היא? מה מרכיב אותה?

    טיילתי לי בהיסטוריה של המושבהשלא תמיד היתה מאוחדת. ראיינתי אנשים שגדלו מול השדות הללו כשהיו פרושים מכל צידי המושבה הקטנה.

    דיברתי עם האנשים שהיו סנוניות ראשונות בגל ההגירה הגדול ששינה את פני הישוב ויצר את הדימוי המיוחד שיש לו כיום. פגשתי גם את התלבל"שים שהצטרפו מאוחר יותר והתחילו גל עליה שלא הסתיים עד היום.

    חקרתי את תחילתו של השיקשוק – שהוא בעצמו תשובה אחת לשאלה לגבי הקסם של המקום הזה.

    ואז הגיעו הבחירות. לטעמי הבחירות האחרונות דנו בדיוק בשאלה הזו, כולנו מבינים שיש פה משהו מיוחד מאד, איך אפשר לשמור עליו? איך אפשר להזין ולהצמיח אותו?

    הגר פרי-יגור ראש המועצה הנכנסת אמרה לי באותו ראיון בין השאר "…פארק הוואדי יהיה לפארק משפחות, תוכפל כמות הגינות והפארקים השכונתיים במושבה ויושם דגש על שמירת ערכי טבע ונוף בתוך השטח הבנוי ובמעטפת היישוב המהווה 40% מהשטח. אקדם שבילי הליכה ואופניים בשטחים הפתוחים ובכוונתי לעשות זאת בשיתוף פעולה אזורי…
    …בסופו של יום, צריך גם לסמוך על התושבים שהם יודעים מה טוב להם ולהוביל איתם ביחד…".

    איל כגן סגן ראש המועצה הנכנס הדגיש בראיון ש"…יש פה כל כך הרבה ידע ומה שלא פחות חשוב, יש כאן רצון אדיר לתרום למען היישוב. אני אהפוך את שותפות הציבור הזו למנגנון פעולה באמצעות הקצאת משאבים מתוך המועצה…".

    עכשיו התשובה לגבי הקסם של המקום ברורה לי יותר. אלו האנשים, האנשים שחיים כאן ומה שהם מביאים איתם. אינספור יוזמות ורעיונות (כמה שהלב התמלא מפסטיבל דרך הנדיב) ועזרה הדדית. אני לא מכירה עוד מקום בו מרוכזים כ"כ הרבה אנשים שרוצים להרבות טוב בעולם.

    אני מסיימת את הטור הזה עם תקווה גדולה ומלאת הודיה לכולנו שעושים את פרדס חנה כרכור למה שהיא.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
Close