גלו שביב

בין לבין…

תשמעו תראו
ביצוע מרגש במיוחד לבאך.
בוקר טוב
[גלו]

להגיב

פינג שנה פונג טובה

[גלו]:

אנחנו יושבות בדשא של הבריכה. קפה. שוקולד. שדות מצהיבים. עננים מצננים את הצהריים. הילדים כרגיל צורחים מאושר בתוך המים. הבריכה שלנו לבד. ספטמבר ובמועצה משביתים את הלימודים. המים צלולים מניקיון ושקט. הבוהק האכזרי נעלם ופינה מקום לצללים חדשים, רכים. יפה בחוץ.
אז מה עשיתי השנה? אני שואלת את עצמי ומיד שוקעת. לא מספיק. כאן נתקעתי. שם לא התקדמתי. ובתחום ההוא אני עדיין… ביקורת ביקורת על עצמי. מה עשיתי השנה לעזאזל? ככה עברה לה שנה ואני, איפה הייתי בדיוק?
עננים.
תגידי, אני מפנה ראש לשכנה שממול. מה עשית השנה?
הסיסטה מרימה ראש לשמים. מלא דברים, היא אומרת בשובבות וקורצת לי בעיניים שחורות מלוכסנות, מרוקו-יפן קונקשן.
אופס, אני תופסת את עצמי. אוקיי. מההההתחחלה…..

השבוע הבנתי פתאום שלפני ראש השנה יש המון אנשים שנמצאים במוד יום כיפור. כלומר, מסתכלים אחורנית בחוסר סיפוק – במקום לעמוד רגע ולעשות וי יפה לעצמי, לפתוח, לברך. למצוא נקודה טובה, כמו שאומר רבי נחמן. בדיוק ברגע שאנחנו רואים את עצמנו ואת האחרים באפור-כהה, למצוא נקודה טובה. ואל דאגה, החשבון נפש יבוא אחר כך, הוא לא בורח לשומקום. וזה מרומם אותנו באופן מיידי. אוטומטיקלי.

ופתאום אני רואה את מה שנעשה ונכנס לחיים באופן כל כך אורגני, עד ששכחתי שפעם, לפני שנה, זה לא היה ככה. אה, ובעצם יש עוד משהו… ועוד…
ועכשיו אני באמת מוכנה להיפתח למשאלות, לברך את עצמי, לשחרר את הקודמת ולקדם את הבאה.

אז מה אני מאחלת לעצמי השנה?! מממ….

[פי.ג'יי הארווי וביורק, שתי מדונות ונו סטיספקשן מבריק אחד. מתי נהיה מבסוטים מעצמנו מתי?]

[רונית]:

חצות היום.
כשקמתי הבוקר לא הדלקתי את המחשב. ידעתי שאם אדליק אותו הלך על הספונג'ה. לאט ובסבלנות, כיריים, וילונות, קירצופים בפינות, כולל להפוך את המזרן. כולל כביסה ביד. כולל מכונה צבעונית ולבנה בדרך. עד שהבית הליליפוטי שלי ושל פוטי נוצץ.
זה סיפוק!

דחיסות של חג יורדת כמו שמיכת ערפל בהירה.
לא אשפוט את עצמי על כל הדברים שלא. עכשיו זה עכשיו. מניחה את העננים רגע בצד. מרגישה את הלב פועם בכל חלק בגוף שאליו מופנית תשומת הלב. הצעד הבא זה מקלחת וללכת למשתלה. השנה אני רוצה להצליח לגדל ורדים.

~ שנה טובה ~

להגיב

פינג פונג סושי סושי

מאת: רונית וגלו (the sushi sisters)

יום ראשון בלילה. אני חוזרת במכונית בחושך, מהקליניקה בתל אביב הביתה. עמוס בכביש החוף ואני רעבה. לא תמיד מספיקה בימים הארוכים האלה ממש לשבת ולאכול. ועכשיו, עכשיו לא סתם אוכל יכול פה לעזור. אני רעבה גם למזון מנחם, עדין, מעניין, שיושב לי נעים בבטן ומזכיר שהחיים טובים, טובים החיים.

כדרכן של שכנות, אחותי ואני מחפות אחת על השנייה. פעם היא יש לה כוח לבשל פעם אני. בימים שאני מסתובבת מורעבת ומכרסמת עוגיות עבאדי היא דופקת לי מבט של אם מנזר ומחזירה את השקית לארון ממתקים של הבנות.

תמיד כשאני מגיעה לארובות חדרה, במוח כבר גלגלתי מה אין במקרר ומה האפשרויות, זה מגיע. תחושה ברורה, שלא משאירה מקום לספק. הלב והגוף רוצים סושי. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל סושי עובד לי על כל הגופים.

בימים שהילדים אצל האבות ואין שומדבר דחוף אחר, פתאום אפשר להיפגש בשקט, בלי גמדים ומשימות. כשלא צריך לבשל לילדים, לפעמים יש הליכה לקיצוניות השנייה: פרוסה עם משו, אפילו לא סנדוויץ' מסודר. עם כל הכבוד לבישול הביתי (ויש כבוד) לפעמים פשוט בא להזמין משהו, ושלא תהיה בזה גבינה מותכת. סצנת הטייק-אווי של פרדס חנה חייבת לגדול !

ראשון בערב ואני מסמסת לאחותי. יכולתי להביא איתי סושי מתל אביב, אני מצטערת צער רב. ועכשיו מה? שוב פריכיות ויוגורט? לא בא לי להכין לעצמי היום. בא לי לחזור הביתה ושיחכה לי אוכל מגניב. לא אורז בסיר עם ירקות. לא קינואה לכל הרוחות. something reallll. ואז היא אומרת לי השכנה:

את בדרך הביתה? היא בדרך הביתה. בארובות. אכלת משהו? לא, היא שוב סחבה יום שלם בלי לאכול כמו שצריך. יש לי יומולדת גלקטי! – אני שולפת לה דג ורוד מהשרוול – סושי סושי סיסטר?

איך שאני נוחתת בחצר השכנה קופצת עלי עם התפריט. יאללה, נראה מה את יודעת, אני הולכת להתקלח לכבוד היומולדת שלי. ואז היא משאירה אותי עם העבודה שאני הכי, אבל הכי אוהבת לעשות בעולם: לבחור אורז ואצות ודגים טריים בכלמיני שילובים מגניבים, והפעם כל מה שאני רוצה – יש פה איזה עיסקה קטנה עם הבעלים.

טליה טוקר כתבה לי אימייל לילה קודם:

…יש לך מחר יומולדת גלקטי, כמה נעים וכמה נפלא..
את מוזמנת לחקור לעומק הגל
ולעשות מדיטציית התכווננות למחזור החדש
להגדיר באופן מדויק מה את מבקשת
וליצור תרשימים דמיוניים של הרצונות הללו
שיהיו ימים מאושרים

אני מבקשת להיות בניו יורק בנובמבר הקרוב.
עם לפטופ.
ושאני אוכל לשבת שם באיזה סושי בר ולכתוב.
(רשימה חלקית)

והכי אני אוהבת סופלה שוקולד אחרי סושי, זה מין רפלקס. ואפילו זה היה בשקית המרשרשת. אוח, איזה כיף שיש סושי משלוחים במושבה. אפילו סתם ביום של חול אחרי העבודה, כמו היום, שלא בא לי להכין לעצמי…

סושי סושי בקפה קפה, דרך הים 13 פרדס חנה, 077-2162060. לתפריט >>

להגיב

חידון נושא פרס

(או: בדיחה מקומית)

מאת: גלית שביב

שורו הביטו וראו איזו מציאה נזדמנה לעינינו הבוקר.
בחנו היטב את הדמויות בסרטון.
האם מי מהן מוכרת בטירוף?

(כל הפותר את החידה זוכה בקפה קבלנים)

להגיב

כתב סתיו

מאת: גלית שביב

הוא הגיע. רגע אחד לפני שבועיים, כשישבנו הדובה ואני לקפה של מנחה בחצר מתחת לאיזדרכת.
הרגשת את זה? שאלתי אותה בהתרגשות.
ברור, היא מחתה אגל זיעה קריר ממצחה בתנועה אופיינית, הוא כאן.
גם בשנה שעברה הוא הקדים, אני אומרת ומרימה עיניים בוחנות אל הפקאן הגבוה של השכנים.
היא זכרה כמובן.
מי ששונא במיוחד את אוגוסט יגיד בעצבים שטויות, איזה כאן, בקושי בספטמבר הוא עושה טובה ובין חמסין לחמסין הוא מציץ מבין הענפים. חום אימים, מה אתם סתומים?
אנחנו מתעקשות. הוא כאן. בלתי מורגש כמעט, מתחבא רוב היום, אבל משאיר רמזים.
ואני מוצאת אותם. זה הכל עניין של אור ויש שעות מיוחדות לזה. ברבע לשש בבוקר כששדה האבטיחים שמאחורי הבית נענה לקרניים ראשונות. בערב באוטו עם רוח בחלונות, כשהבנות ואני רטובות ועייפות בדרך חזרה מהים.
אבל את התעלול הכי נחמד שלו הוא עושה אחרי הצהריים. ככה בהפתעה, יוצאים מהמזגן לרגע, כמה כבר אפשר לשמוע קליפים של רוני סופרסטאר בריפיט, יושבים עם הקפה בחוץ ופתאום wish! משב חדש, חוצפני, עובר קריר כמו גל ומאוורר את המצח.
אז עכשיו אני מבינה למה באמצע הטירוף של החופש הגדול, הארטיק מסטיק בריכה וובקינז, איך באמצע כל זה פתאום חלומות טרופים, וגעגועים, ועצבונות. והאור שמתחיל שוב למצוא חן בעיני.
הסתיו כבר כאן.

ברי סחרוף ורע מוכיח הוציאו דיסק ("בחייכם אדומי השפתות", זה השם) עם לחנים לשירים של איבן גבירול. מבט מרענן ומחוצף ומלא כבוד על יצירתו של הפייטן הכי מפורסם בתל אביב. השיר הכי יפה בלי ויכוח (קיבלתי אותו מע' עם ההוראה המפורשת: שיר 7!) הוא תיאור אהבה שמתרחשת כולה במרחב בין שמים אדמה וסתיו.

כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו
וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו
מִכְתָּב עֲלֵי גַן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן
לֹא נִתְכְּנוּ כָהֵם לְחֹשֵב בְּמַחְשָׁבָיו

לָכֵן בְּעֵת חָמְדָה אֲדָמָה פְּנֵי שַׁחַק
רָקְמָה עֲלֵי בַדֵּי עֲרוּגוֹת כְּכוֹכָבָיו.

למרבה הצער (רגש עונתי רלבנטי לפי הרפואה הסינית) אין עדיין ל"כתב סתיו" קליפ. אז הגעגועים מובילים אחורה. ולשיר הזה יש מלא ביצועים הורסים, מהממים, למה זה שיר קורע.
וכאן נט קינג קול בקושי בן שלושים. המצח מתוח, השיער ברילנטין, החליפה נוקשה, העיניים רכות מתחת לעפעפיים שהוא נראה תמיד כאילו התעורר מהשינה, החיוך מתוק-מריר. הכי מתאים לגעגועים.
והקטיפה. קטיפה של קול.
שבת שלום.

להגיב

אני בונה על אוגוסט

מאת: גלית שביב

מה נשמע מותק? ע' מציץ עלי במבט שיש בו סקרנות, חיבה, דאגה, שעשוע.
אתה יודע, אני שולחת לו חיוך עייף מתחת לצפצפה הענקית, הבנות צורחות בתענוג בתוך המים של הבריכה הצלולה, לא קל.
יש לי משו בדיוק בשבילך, אומר ע', מחכה לך כבר בדואר.
ולי נראה שזה גם בדיוק בשביל כולנו.
קבלו.

להגיב

חתונה לשבת

מאת: גלית שביב

השכנה ואני נכנסנו אל האופל הקטנה הלבנה ונסענו, שישי כבר מתדפק על השבת, לאכול יחד ולפטפט, אחרי שבוע שהיא היתה על אי ואני באי-לת.
סיפור מכאן מתחכך בסיפור של שם, החלונות פתוחים, צבעים יפים בשמים. ברגעים אלה כשאנחנו באוטו זוג שאנחנו מכירות עומד מתחת לחופה ומחליף טבעות ושבועות. אז מיד נהייה מין דיבור על חתונות, לא להתחתן, איך להתחתן. נו, הדיבור הרגיל.
היה אחלה דניס, ותענוג של סלטים וחלה טרייה ויין. וכשנכנסתי הביתה ראיתי את הסרטון הזה מחכה לי בדואר. אם כבר להתחתן.

להגיב

כרמן מצלצלת

מאת: גלית שביב

הרבה פעמים אני מרגישה ברת מזל לחיות בזמן עכשיו. נכון, לא קל. התודעה שלנו נתונה בסד ומלחציים. כל אחד מהכיוון שלו. כסף, ביטחון, כלכלה, ייעוד, זוגיות, פריון, מצוקת מים, אוויר, אדמה. שלום עם הגוף, עם השכנים, עם עצמנו. שמעתי שבתקופת התנאים החכמים דיברו אז ביניהם שהם לא רוצים להיוולד שוב בימינו. או כמו שאהוד מלך ישראל אומר לחברו שהלך מאיתנו, 'החושך גובר כאן, זהו זמן שיגעון, מהומה עד אין קץ'.

אבל פעם נגר היה נגר, וזה מה כל שהוא עשה. אדם, אם התמזל מזלו (ולא נדבר על נשים), החברה שהוא חי בה אפשרה לו להתפתח בכיוון אחד בלבד. זה מה שהוכיח רצינות. כל שאר הגלים הגועשים המצפים להתפרק אל החוף של הביטוי וההכרה נאספו ונעצרו. הזמן יקר וצריך לעבוד.
דה וינצ'י היה רק אחד, והוא היה מוזר.

אז עוד אחת מהסיבות שאני אוהבת לחיות עכשיו, היא בגלל שהאור מתפרץ מכל הכיוונים. אני מרגישה זכות ותודה שבזמן שלנו אני יכולה לבטא כל כשרון וידע טבעיים, ללא מאמץ, בשמחה, בלי להיסקל או להיחשב למוזרה או לחובבנית. וגם האנשים סביבי. למשל יש לי חבר אחד שהוא גם אמן וגם מעצב וגם משורר וגם מתופף וגם איש משפחה הכי נוכח ואוהב שאפשר וגם מודט וגם עוסק באמנויות לחימה ורוקד ומנגן גיטרה וגם תיכף דוקטור.
יחי עידן המולטי-טאלנטיות.
וכל ההקדמה הזו בשביל כרמן המצלצלת באמריקה.
שבת שלום.

להגיב

קרואסון לשבת

מאת: גלית שביב

בשבילי המטרו, בצרפת ובאנגליה במיוחד, זה מקום מדכא. בעיקר בערב, כשעייפים אחרי יום שלם של מגע עם החוץ, של עבודה. כשקר וטחוב מתחת לאדמה. כשכל מה שאדם רוצה זה להגיע כבר אל חמימות ביתו, אל כוס התה שלו, אל אהוביו. יושבים אנשים בקרון המיטלטל, העיניים מושפלות. כל ראש פונה לכיוון אחר. הקרון נעצר בחריקה בעוד תחנה. ועוד תחנה. אני רוצה שהנסיעה בחושך תיגמר כבר. נדמה לי שכולם מרגישים כמוני.
בזמן הנסיעה בקרון בלילה מתגלים הקמטים על פניהם של האנשים. כולם דמומים, המסכה במנוחה. אז מופיעים העייפות, הדאגה, המתח, השקט, חוסר השקט. הדיבור האינטימי של סוף היום של אדם עם עצמו. כמו עננים מרחפים על הפרצופים מסביבי, שקופים וברורים. אני מדמיינת איך אני נראית מבעד לשרעפים של עצמי. אני מציצה בהם למרות שזה לא מנומס.
בודהיסטווה הוא אדם מואר, על פי ההגדרה, שבוחר להישאר בסביבת אנשים "רגילים" על מנת לסייע להם במסעם. המינוח לאדם כזה מופיע כמעט בכל שפות המזרח. סינית, יפנית, סנסקריט, טיבטית, נפאלית ועוד. ובכל התרבויות האלה יש מקום בפסיפס האנושי לאדם שתודעתו נקייה משיפוט ומהיאחזות, שאינו שוקע בנירוונה המזהרת שהשיג, ובוחר לנוע בקרב האנשים ולהפיץ את אהבתו הבלתי תלויה.
סרט נהדר. שבת שלום.

(בימוי: כריסטין ראבט/ בלגיה 2003/ הסרט זכה בפרס בפסטיבל בורדו הבינלאומי לסרטי נשים)

להגיב

היכונו

מאת: גלית שביב

מחר בשעת הזריחה, ערב פסח, יעמדו השמש וכדור הארץ במקום המדויק בו היו (כך מאמינים) בעת בריאת העולם. זה קורה פעם ב-28 שנה לפי מחזור השמש, פעם שלישית בלבד מאז בריאת העולם שהאירוע מתרחש בערב פסח.

ומחר בבוקר, כמו בכל 28 שנה באותו מועד בדיוק, יאמרו יהודים על פני הכדור את "ברכת החמה". על-פי האמונה השמש חוזרת מחר לנקודת המוצא שלה – הנקודה ביקום בה נוצרה בימי בראשית.
זהו היום הרביעי לבריאה – יום בריאת המאורות, זמן ההתחדשות של השמש, ושעה של התחדשות אוניברסלית. והמונים נערכים לומר יחדיו את הברכה המיוחדת. שיירות של אוטובוסים, הסעות מיוחדות, והתכוננות רבתי.
ותוך דיבור על זה שמעתי מהשכנה ליד שהמשיח יבוא מחר בבוקר, בזמן הזה. ומתברר שהדיבור רץ מהר בתקשורת הכתובה. זו רק אני שמגלה תמיד ברגע האחרון…
אז אמרתי את זה לשכנה ממול.
יבוא?
לא יבוא?
ישעיהו לייבוביץ אומר י—בוא.

פעם קראתי באחד מספרי התקשור השווים, ספר רציני בן שש-עשרה שנה, כמה דברים על המשיח, במסגרת פרק שהתייחס לישוע. הדוברים השמימיים גרסו, שכמה פעמים הגיעו לכאן צורות של האנרגיה המכונה משיח – אנשים עם ידע גבוה, עם יכולת להתמיר ולהגיע להמונים, ובעיקר הנושאים את מסר האהבה, התדר האלוהי – הפעולה האלוהית, ליתר דיוק. ואנחנו נפטרנו מהם, כל אחד בנסיבות שהפכו אחר כך למיתוס, כל אחד בתורו.
בפעם הבאה שתגיע אנרגיה כזו, כך אומרים שם בספר, זה לא יתגלם בבנאדם אחד, כי אנחנו לא יודעים מה לעשות איתו – אלא בהרבה אנשים, ובו זמנית.

לכו תדעו, אומרת השכנה ממול, אולי זה אתם?
🙂

להגיב

מחשבות על סדר

מאת: גלית שביב

דוקטור יואב בן-דב הוא איש מרתק. מדען ופילוסוף עם עיניים תכולות של ילדוד סקרן, מג'נגל בין מדע לרוחניות, בין מכניקת הקוואנטים לטארוט, בין הפקולטה למסיבות טראנס. מהאנשים החשובים בעיני, שיודעים לעשות הקשרים נכונים בין מה שכבר 'הוכיחו' – לבין מה שנראה להרבה אנשים כמו קשקוש מוחלט, ולא פוחדים לפרש את המציאות רחב ככל האפשר או מתדמית כזו או אחרת בחוגים המדעיים. והשבוע הוא שלח לתיבתי סרטון ומאמר מעוררי מחשבה.
האיש עמד שתיים וחצי דקות לערך עם מצלמה באחד הצמתים העמוסים של האנוי בירת וייטנאם. רעש צפירות מחריש אוזניים, עשרות עוברי אורח חוצים בשלווה את הרחוב, עשרות קטנועים ומכוניות. אין זכר לרמזור, לא לשוטר תנועה, גם לא לשלט עצור או תן זכות קדימה. כאוס.

ואולי בעצם לא? אני מתבוננת במסך מרותקת. לאט אני קולטת שמתנהל שם איזשהו סדר, לפיו הפרטים נעים בסינכרון מוחלט האחד עם השני, וללא תיאום מראש. בלי תסריט, בלי במאי ובלי חזרות. ואין פקק, אף אחד לא נתקע באף אחד. אף אחד לא צועק או מקלל או משתולל.
פתאום אני מבינה שזה לא מסוכן כמו שזה נראה. אחרי שהעין מתרגלת ל'בלגן', אני מבחינה בקשב המתרחש בין הפרטים למה שקורה. האנשים פשוט נכנסים לצומת בשלווה וברגילות, זה עם הנייד באוזן וזו עם השקית קניות, זה עם אשה רכובה מאחור על הקטנוע וההוא עם מכונית גדולה שחורה. כולם קשובים ומתאימים עצמם תוך כדי תנועה.
המאמר שמלווה את הסרטון מדבר על תורת המורכבות ועל מושג הסדר המתהווה, בניגוד לסדר הנכפה מלמעלה – צורת הארגון שאנו מכירים מהמערכת "התרבותית" שלנו. ועל כך שהסדר המתהווה מתקיים כמובן גם בטבע ונוצר מלמטה, מתוך התקשורת בין הפרטים. הדברים כתובים בפשטות ומשורטטים בבהירות. שתיתי אותם.

וישר זה מזכיר לי מלא דברים, למשל העבודה שלי. בשיטה שאני עובדת מתקיים קשב עמוק לשינוי שחל כל העת בצ'י, והיד שלי עוקבת ומתאימה את עצמה. אני לא מחליטה מראש איפה וכמה זמן להיות, אלא מתבוננת בתנועה וזזה יחד איתה. ובשביל זה צריך גמישות ועירנות.
ע' חברתי הידועה בשלוותה עובדת בחברת הייטק. וכמו בכל ארגון עסקי בזמן משבר גם שם יש רה-אורגניזציה כל שלושים שניות. היא מספרת לי הבוקר על איך שהבוסים אספו את כולם בחדר ובישרו על שינוי חדש. והיא מסתכלת על החברים שלה ורואה שכמעט כולם מגיבים בכיווץ ובנוקשות, המייינד מיד מסיק ועושה ספקולציות ומנסה להבין. וע' מחייכת בשקט. לא בגלל שהיא יודעת מה הולך לקרות, אלא בגלל שזזים והיא אוהבת תנועה ובגלל שהיא רכה וגמישה וסומכת על עצמה. שימו לב מאידך לתייר האומלל שמנסה לחצות את הצומת וכמעט הורג את עצמו.
אביב עכשיו והתנועה של הטבע פורצת מן האדמה למעלה ולכל הכיוונים. וכמו שהסינים אומרים, הדבר הקבוע היחידי כאן הוא השינוי. נראה לי אפשרי לגמרי להיכנס לצומת רגועים, להקשיב לתנועה המתרחשת ולהגיב בהתאמה.

להגיב

An interview with a Bear

מאת: גלית שביב

אחר הצהריים גשום במיוחד ישבתי לראיין דובה. דובים, כך נודע לי, הם החכמים שבחיות היער, ואני הצטופפתי ליד התנור נרגשת, שכן חובבת ידע חוכמה ושנינות אנוכי. הסיבה הרשמית להתכנסות המסוימת היא פתיחת סטודיו חדש, אז ישבתי, עם אף דולף ורגליים קרות, וכתבתי מפי הדובה.

– מי את?
אני הדובה הגדולה
עמליה אסתר זנד הנגבי (הנגבי זה במקרה שאני אצטרך לעברת את השם שלי)
המכונה אסתר עמלמול.
אני הדובה הגדולה המשוטטת בשמים כבר שנים רבות,
מראה את הצפון (ואני ישר חושבת על אבא שלי שניווט בכוכבים על אונייה כשעוד לא היו מחשבים, ועל אמא שלו שקראו לה עמליה).
יוצאת משנת החורף הממושכת שלי.
בתרמילי הכבד אספתי ידע וחוכמה רבים
ואותם רוצה לחלוק עם כל מי שחפץ בהם.

– מה יש בתוכו?
אמנות הציור, והרישום, והביטוי. והידע איך לשחרר את עצמי מכבלי השיפוט של הצופים ולצלול לעולם היצירה. היכולת לחבר סימבולים ולהבין סימנים אל תוך האמנות, הקעקועים והקריאה בקלפים.

– ספרי על הקלפים.
לפני כמעט 20 שנה נתקלתי בקלפים ועוד באותו ערב, פשוט מיד, הבנתי את העיקרון. הייתי צריכה עוד ללמוד את החוקים, אבל הקשר בין הסימבוליקה האוניברסלית לבין האישי היה ברור מיד. אחר כך למדתי באופן מסודר, כמו שאומרים, בשיטת דגן.
אני קוראת בקלפים מתוך גישה שבה אין פתרון מוחלט. האדם מקבל דרך הקלפים ראייה רחבה, שלפיה יוכל לבחור. בוא נפרוש את זה הכי רחב שאנחנו יכולים, אני אומרת, ומתוך הנתונים האלה נשפר עמדה. אני קוראת לזה 'הבורסה', ואנחנו מסתכלים אם היא בעלייה או בירידה ומחליטים לפי המצב. מין בחירה מאד רחבה של הדרך.
זה יותר דיון עם הקלפים מאשר הוראות או חיזוי וניבוי. או בעצם משא ומתן עם הקלפים. אני עובדת עם הבנאדם יחד, אני לא אור ותום.
אוהבת את האפשרות לקרוא בכל דבר. בחתיכות של מקלות, באבני ארץ, בקריסטלים.

– על רישום ועל ציור.
תמיד ציירתי, אבל הציור שלי לא צמח מ"רקע תרבותי". למרות שהסביבה שבה גדלתי מטבעה לא עודדה יצירה, כל הזמן מצאתי את עצמי נתקלת באמנות. אבל הייתי צריכה לבדי לחפש, לחקור, לנסוע לחוגים בחיפה. אפילו לא ידעתי שיש בצלאל. ואז נתקלתי בבחורה רוסייה בקיבוץ, שכיוונה אותי לחפש את האפשרות ללמוד. כל כך זה לא היה בתודעה שלי.
את הבחינה הראשונה של בצלאל לא עברתי. מה יקרה אם לא תתקבלי, שאלו אותי בוועדת קבלה השנייה. אז עניתי שהם יראו אותי גם בוועדת קבלה של השנה הבאה. ואז הבינו שהם לא ייפטרו ממני בכזאת קלות.
הציור בא מאותו מקום של הקריאה בקלפים, כלומר מהמצב של לא להיות מקובעת. של לתת לדברים לקרות. לתת לדבר להגיד לך. לא שאתה תגיד לחומר, שהחומר יגיד לך. להיות בדיאלוג. להיות במקום ריק, שדברים יצופו. כשאני מציירת אין לי מושג מה אני הולכת לצייר. כמו לדבר עם מישו שאתה לא מכיר. הוא יכול להיות הבנאדם הכי משעמם או ההפתעה של החיים שלך.
ובשביל להיות מסוגל לעבוד ככה באופן רציף צריך להיות מאוד מקורקע. כדי לעמוד על פי התהום הזאת ולא לפחד שדברים יוצאים נורא בנאליים או נורא רגילים או חוזרים על עצמם. לעבוד מתוך אמונה שמגיע הדבר הנכון. שגם אם אתה לא מבין מה – זה בסדר, לא קרה כלום. המשך לקרוא »

להגיב

עוגה לשבת

מאת: גלית שביב

היוטיוב הזה התקבל הבוקר מעמל אחותנו.
מה אני אגיד לכם, הבחור הזה לא יאומן. כמה אור.
צפו להצפה באזור העיניים (אפילו אני!! מדווחת עמליה).
שבת טובה.

להגיב

ואהבת

מאת: גלית שביב

לטקסט הבא נדרשת הקדמה ראויה. השיחה שמתוארת כאן התנהלה ביני לבין נאוה לבין המלאך ידעאל, תודעת-אור תבונית גבוהה ומעודנת (אני קוראת להם "איינג'לס יונייטד" ולפעמים "הכנופייה"), ששמה לעצמה מטרה לסייע לאנושות לצלוח תקופה מבולבלת ומלחיצה זו.
את ידעאל מתקשרת מזה תשע שנים נאוה הירשברג, אחות-הרוח ושותפתי היקרה למסע ההתפתחות עלי-אדמות.
התוודעתי באופן עמוק לידעאל ולהדרכה שהם מציעים לפני שש שנים, בהיותי הרה ובדיכאון. ההדרכה והעזרה שקיבלתי מהמלאכים, שמאז אני מודעת לנוכחותם בחיי בכל עת, היו קרש הצלה עבורי. מאז נשלחו לפגוש אותם עשרות רבות של אנשים, ולכולם טמן המפגש בחובו מפתחות להתפתחות ולצמיחה אישית, ובשפה חומלת, ללא שיפוט, המותאמת לכל אדם ולעולם דימוייו.
למען גילוי נאות ייאמר כי אני, במקור, אין לי עצבים לשטויות האלה. מה תקשורים ומלאכים ומדיטציות. אני סוסת פרא, ואחד השיעורים החשובים בחיי הוא פיתוח שקט וסבלנות. ובשנה הראשונה לעבודה המשותפת נאוה והמלאכים נתקלו בחומת ספק וברציונל מנומקים ומבוססים ובהתפרצויות סירוב וכעס.
בשנים שחלפו זזנו מקום, גם נאוה וגם אני. ופיתחנו מקום של עבודה משותפת מסוגים שונים. הליווי וההדרכה מצויים בחיינו בכל עת שנחפוץ, מעבודה בקליניקה ומול תלמידים, ועד עבודות בית פשוטות שמלוות בתפילה ובשמחה. ובכל אותו זמן אנו מקפידות להיפגש כמה שיותר (בין הכביסות והילדים והחוגים והעבודה), ולקבל ולהפיץ מסרים שמטרתם לקדם ולקרב אדם אל עצמו, אל ייעודו ואל אלוהיו. מסרים אלה מתקבלים גם בערבי ראש חודש, גם במעגלי נשים, ובאירועים אחרים.

בתקופה האחרונה כולנו חשים שהטבעת מתהדקת. מערכות קורסות, אלימות, מלחמה, חוסר אמון, חוסר ביטחון לגבי המחר, פה מסרים על רעידת אדמה מתקרבת, שם נופלת הבורסה. העולם רועש, וכאן אפילו יותר. בנקודה זו בחרנו לשתף אתכם בשיחה שאנו מנהלות עם המלאך ידעאל. נאוה היא הצינור הנקי, הסבלנית, בעלת החמלה. אני זו שקופצת בראש עם שאלות מתחכמות.

השבוע התקשור מתמקד בפרשת יתרו. ומתוכה בעיקר במעמד הר סיני, עשרת הדיברות, עם סגולה. מה לפרשת השבוע ולי? מתברר שיש. הנה הדברים כלשונם. הסוגריים זה הערות שלי, וגם השאלות. מציעה בחום לקרוא פעמיים, כי הקריאה השנייה שונה לגמרי.
תהנו, תשתעממו, תתרגזו, תסתבכו, תתנחמו, תשמחו. הכל הולך.

שלום לכן נשים יקרות ואהובות (נאוה ואני. למרות שהדברים מיועדים לכולם). אנו מלווים אתכן, שוהים עמכן, מדי יום ביומו. גם אם לעתים הערוצים נדמים כמו חסומים (זה בגלל שקיטרתי שאני מרגישה לא מחוברת), הרי שלא אמת הדבר, והנוכחות שלנו מלווה אתכן באשר תלכו: בקושי ובשמחה, בעצב ובעשייה הפעילה. בהתרוממות רוח וברגעי הייאוש, שהם כמו מרק אנושי שאתם שוחים בו. לעתים מרימים ראש, מתבוננים מסביב, יוצאים אל החוף ומתחילים ללכת. לעתים כמו טובעים.
ואנו מבקשים לומר לך גלו יקרה, אל ייאוש. זה הקושי שלפני העלייה. המדרגות נראות אינסופיות במעלה ההר, אך עלֹה תעלי בהן בנחישות, באהבה, עד שתפגשי את האלוהים ודברי איתו פנים אל פנים. ותרדי מחוזקת עם דרך, עם הוראות ברורות כיצד לצלוח את המעטה הגשמי, הגס, על כל מורכבותו. ולהגיע אל הארץ המובטחת, שהיא כאן ועכשיו, ממתינה.
וזהו המסע של כל אשה ואשה, כל אדם ואדם. מסע שהשיא שלו הוא מעמד הר סיני, שעומד כאבן יקרה, אבן הזוהרת בחשכה, ומזכירה למי ששכח את נוכחות האור, את נוכחות האלוהים בכבודו ובעצמו, כאן ועכשיו, בבשר. אך מעבר לדרמה הגדולה, להתרגשות, להתרחבות, לאושר, שמביאה איתה התגלות, שמביא עמו המפגש פנים מול פנים – יש לשוב ולרדת מן ההר. וליישם כל זאת על פני האדמה.

חיים אתם בעידן שבו הכל חופשי ומותר. אין מגבלות כמעט. אין דרך ברורה ומסודרת, אין הנחיות ברורות בדבר מותר ואסור. וקדושת הבחירה כמו נותנת לגיטימציה לכל היצרים האפלים של האדם להשתולל ולהתבטא. ולא כך הדבר. משום שבמציאות האלוהית יש חוקים ברורים של מה ישרת את האדם במסעו אל האלוהות – ומה לאו. שכחתם זאת. בעטתם, מרדתם. ואפשר לראות את הכאוס הולך ומתגבר, הולך ומתגבר. וכשחוזרים אנו לקדושה של אותו מעמד נשגב, יכולים אנו לקבל בהכרה, בהכרת תודה ובקדושה, את אותם כללים, כללי דרך בסיסיים, על מנת לא יפגע האדם בחברו. על מנת לא יתעמר איש בשכנו. על מנת לא ינצל אדם את הסובב לו. וכשהוראות אלו מוטמעות בלבו של כל אדם ואדם הן כמו מַפתחות בסיסיים ביותר לחיות בשלום זה עם זו.

קחו לדוגמה את הציווי "אל תרצח" וראו כמה אתם רוצחים זה את זה. גם אם לא בפיזי – בשיפוט, בביקורת, בתחרותיות. כמה אתם רוצחים את האדמה, גוזלים את משאביה ללא תבונה. כמה כל אדם רוצח חלקים בתוכו, ממית.
וכך כל דיבר ודיבר. ביום שבו מסה של אנשים, אפילו ליום אחד, תמלא את עשרת הדיברות, תקיימם במלואם – ישתנה העולם. אך לשם כך צריך מסה קריטית. המשך לקרוא »

להגיב

האתר השתגע וגם אני

אחת שתיים, אחת שתיים שלוש ניסיון.
זאת אני רונית, מהמחשב של גלו.

מנוטרלת מהמחשב שלי, יכולה אימיילים וסקייפ ואפילו גוגל ארץ', אבל לא להיכנס לדפדפנים (גלו מבקשת ממני לתרגם, אז דפדפנים זה אקספלורר, פיירפוקס, ספארי, נו, מה שגולשים איתו). מוזר. וגם לא להיכנס לאתר עם הסיסמה שלי מהמחשב של גלו. זה מרגיש כמו לאבד את המפתח. וזה מעורר זעם, כי שוב מישהו פרץ, והפעם גם שתל משהו זדוני בקוד של התמונה המתחלפת.
ט"ו בשבט של חבלנים דיגיטלים, שלא לומר רובוטים חסרי לב.
שוב 1000 ש"ח לתיקון. נמאס לי נמאס לי לגמרי.

טוב, חלאס קיטורים. נעלה את הטור של אייל עמית. כלומר אם זה יתאפשר, כי עכשיו כל הממשק ניהול מבפנים פתאום עובד משמאל לימין. משונה כל כך.
בכל מקרה, הפירצה נסתמה והאתר כרגע נקי מכינים.
אני לא רוצה לקלל את הכושלאמא של מי שעשה את זה כי עם מפלס העצבים שלי כרגע כל קללה עוד יכולה להתגשם.

להגיב

(12) הטור של אייל עמית: 120 גורילות בערפל

מאת: אייל עמית

לטורים הקודמים >>

קבלו נתון: בין השנים 2000-2006 נכרתו בברזיל 150 אלף קמ"ר יערות, שזה בערך 7 פעמים מדינת ישראל. בקצב הכריתה הנוכחי, בעוד שני עשורים גודלו של האמזונס יהיה קטן ב40% ממה שאנו מכירים היום. וזה רק בברזיל. נתוני הכריתה הכלל עולמיים מדאיגים הרבה יותר.
עם יד על הלב, כמה פעמים שמעתם את הנתון הזה? עשר פעמים? מאה פעמים? מיליון פעמים? כמה פעמים שמעתם את הנתון הזה ושכחתם ממנו אחרי שנייה בדיוק? תנו לי לנחש, בערך כמו מספר הפעמים שסיפרו לכם כי העישון מזיק לבריאות. הרי מי לא יודע שכל 6.5 שניות נפטר אדם בעולם כתוצאה מעישון. מי לא יודע שעישון הורג 560 איש מידי שעה, 13,400 איש מידי יום ו-5 מליון בני אדם בעולם מדי שנה. רק בארץ ישראל מתים מעישון 10,000 איש, כלומר כ-28 אנשים כל יום. יותר מאשר מספר האנשים שמתים בתאונות דרכים, פעולות איבה ואיידס גם יחד. מי לא יודע שעשן הסיגריות מכיל יותר מ– 4000, כימיקלים, מתוכם 43 חומרים שהוכחו כמסרטנים, ועדיין, מבלי אפילו להסס, אנחנו בוחרים להתעלם, צועדים בבטחה לפיצוציה הקרובה, שולפים ת'ג'ובות מהכיס ורוכשים לעצמנו את מקלות העשן בסבבה.
למה?
ככה!
יש דברים שפשוט אי אפשר להסביר. זה פשוט ככה!

פעמיים כבר ביקרתי באמזונס. הפעם הראשונה הייתה לפני עשר שנים, בצד האקוודורי, והפעם השנייה, לפני חמש שנים, בצד הברזילאי.
בפעם הראשונה לא ידעתי על האמזונס כלום. ידעתי רק שזה יער ממש גדול, שכורתים שם עצים, שמחפשים שם נפט, שכורים שם זהב ושחיים שם קומץ אינדיאנים שהיום מתפרנסים בעיקר מתיירות. אפשר להגיד שהסרט יער האיזמרגד סיכם בערך את כל ידיעותי על המקום. לא היה לי שמץ של מושג מה הבדל בין יער לג'ונגל ולאן אני בכלל נכנס. המשך לקרוא »

להגיב

ילד בן שלוש ו-32 דולר

מאת: גלית שביב

הסיפור הבא הגיע אלי ואני מביאה אותו כמעט כלשונו, עם שיפוצים והערות.

בבוקר קר בינואר נעמד אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה והחל לנגן בכינור.
האיש ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות. היתה זו שעת השיא ואלפי אנשים חלפו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
לאחר שלוש דקות האט אדם בגיל העמידה את הילוכו. הוא הביט במוזיקאי המנגן, נעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו. כמה דקות אחר-כך הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו. אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור והמשיכה ללכת. כמה דקות אחר-כך נשען מישהו אל הקיר והאזין. לאחר זמן קצר הציץ בשעונו והלך משם במהירות.
את תשומת הלב הממוקדת ביותר קיבל הכנר מילד בן שלוש. הילד נעצר להביט במוזיקאי אבל אמא שלו משכה אותו משם, דוחפת את הילד בכתפיו כשראשו עדיין פונה אל הכנר. הסיפור הזה חזר פעמים נוספות עם עוד ילדים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נגררו משם על ידי ההורים הממהרים שלהם.

במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי רק שישה אנשים עצרו לזמן מה. כעשרים אנשים נתנו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולר. כאשר סיים לנגן והשתררה דממה אף אחד לא שם לב. לא היו מחיאות כפיים, לא ניתנה שום הכרה.

הכנר היה ג'ושוע בל, מגדולי הכנרים בעולם. ב-45 דקות הוא ביצע כמה כמה מהיצירות המורכבות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולר.
יומיים לפני שניגן בתחנת הרכבת הופיע ג'ושוע בל בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.
כרטיס עלה כמאה דולר בממוצע.

כל זה קרה באמת. ג'ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת כחלק מניסוי חברתי שערך העיתון הוושינגטון פוסט, העוסק בתפישה, בטעם ובעדיפויות של בני-אדם.
כותרת הניסוי היתה: האם בסביבה רגילה, אך בשעה לא הולמת – אנו שמים לב ליופי?
האם אנחנו עוצרים להעריך אותו? האם אנו מכירים בכשרון בהקשר לא-צפוי?

כמה מסקנות אפשריות:
אם אנחנו לא מזהים את אחד המוזיקאים הטובים בעולם, המנגן את היצירות הקלאסיות הטובות שנכתבו, מה עוד אנחנו מפספסים?
אנחנו חיים בתרבות של "אריזות" ומותגים. האם נוכל להבחין במוצר איכותי שלא מופיע באריזה הנכונה? בהגדרות? בהעמדה? במיתוג?
אם אין לנו זמן לעצור רגע ולקבל מתנה כזו, מה עוד אנו דוחים מעלינו? במה נזכה אם נפתח את החושים ואת הלב ונהיה עירניים?
מזל שיש כאן במה פתוחה.

ראיתי את הסיפור באתר העוקץ. המאמר המלא על הניסוי התפרסם בעתון "הארץ".

להגיב

במה פתוחה בידית

מאת: גלית שביב

בכיתה ד' התקבלתי ללהקת הזמר העירונית. אז לא לכל ילד היתה גיטרה, חלילית מקסימום, ואנחנו הסתובבנו כמו טווסים עסוקים. חזרות כמעט כל יום, שירים עם הרמוניות והעמדות, והופעות. מה זה הופעות, בשיגעון. כל פסטיבל אזורי וארצי, זהו-זה פעמיים, חגים וטקסים בבצפר, במות יום העצמאות וימי זיכרון בעיר שהיתה אז קטנה וכולם הכירו בה את כולם.
בגיל 18 התקבלו שני החברים הטובים שלי ללהקות צבאיות. כלומר, לדבר האמיתי. שרנו כל הזמן, בכל מצב צבירה, גם בעמידה על הראש. שעות של צפייה מדוקדקת בסרט הלהקה, תקליטים שרוטים של גלי עטרי וג'וני מיטשל מושמעים שוב ושוב. ואז במה גבוהה ומוארת מול חושך גדול, שבו נסתרים מעיני בוחנים עייפים עם אוזן קצרה. אותי העיפו בשלב השלישי והאחרון. יצאתי בהלם מהבחינה ישר אל היום השני של הטיול השנתי, למסיבת בירות וסיגריות עם אורחת הכבוד א', שהיתה המחנכת.
העניין הוא, שאחרי שלא קיבלו אותי גם לגל"צ כי הקול שלי לא רדיופוני, ירדתי מזה. במשך שנים עמדה האדמירה הקלאסית שלי נכלמת בפינה והעלתה אבק. לימים נמסרה בהתרגשות למוביל שהעביר לי את הדברים לבית הראשון בפרדס חנה, שבין העמסה לפריקה הסיר את הכיסוי בעדינות והרטיט את המיתרים הישנים ואת הקרוואן הריק שלי עם שיר פראי של ויסוצקי.
ואני יצאתי אל מחוזות האינטלקט, שוכחת את הילדה מאחור. אותו קול ראשוני, שגרם לריבה הגננת לתת לי את הסולו הראשון בחיי בגיל שלוש במסיבת חנוכה, נשפט לשקט. שרתי רק לעצמי, באוטו או בספונג'ה, עושה יופי של הרמוניות, זה צרוב לי בדיסק טוב טוב, אבל בקול קטן. ואחרי שהתאים האפורים הוזנו חזרתי שוב לגוף. אבל מול קהל – תמיד חמושה בידע, בחומר לימוד, בתפקיד.

וכל החומר רקע הזה כדי לספר שמשו מעניין מתרחש, מדליק וחזק, כאן בפרדס. שירי ג'ורנו זרקה כפפה מבושמת, וכבר שלוש פעמים שמתכנסים להן כמה עשרות אנשים בחלל המטופח של תיאטרון הידית, בכל יום שלישי השלישי בחודש, לערב של במה פתוחה.
בדרך כלל הערב נפתח בטקס הקראת המניפסט, טקסט מצוין שבכל פעם החבר'ה מהאנסמבל זורקים אותו לכיוון אחר. אחר כך מתחיל הקסם.
לבמה זורמים כמו מאליהם טקסט, שיר על גיטרה, קטע תיאטרון הזוי, ג'אגלינג, גרשווין, גורו הודי או אילתור מוחלט וסופי. ה-כ-ל. שיו איזה אנשים מוכשרים שיש כאן, אין לתאר. מרגש לשבת ולראות את הבמה מתחלפת. טוב, ברור שלא הכל מבריק ורענן, יש כל מיני. אבל זה אותנטי. והכל נוחת על קרקע חמימה וקולנית של קהל סימפטי ומשועשע וצמא.

וגם אני הלכתי על זה. אמנם התחבאתי היטב מאחורי שיר שעובד, וגיטרה אקוסטית מצוינת, ושמלה וצעיף, והרמוניות טובות, ועיקר העיקרים: מאחורי הנס השד ההולנדי המוכשר – אבל וואללה. 22 שנה לא שרתי מול קהל. איזה כיף ומצחיק לעשות את זה כאן.

ובאיזשהו שלב חשבתי לעצמי (שוב) כמה ברי-מזל אנחנו, במקום הזה, שבו אנשים חולקים עם האחרים את הכשרון ואת השמחה שלהם. לחלוק את המתנה שלך זה ריפוי פשוט, ועשייה רוחית אמיתית ומדויקת בעולם שלנו ובזמן הזה. פשוט, להביא שמחה.

[צילום וידיאו של כל הקטעים: עפר כהנא]

במה פתוחה ינואר בתיאטרון הידית, יום שלישי הקרוב, 20:30 בתיאטרון. פרטים נוספים כאן >>

הבמה הפתוחה הבאה: 17/2/09. תתחילו להתכונן..!

להגיב

she does it her way

"אמא אמא, ראית? הופעת הרוקנרול הראשונה והיחידה שלי!!" קראה א', נערה פוחזת בת שישים, לאמה בת ה-86, שנראתה מודאגת מבתה היוצאת לתרבות רעה.
כמה דקות לפני כן עמדה א' על במה מול מאתיים אנשים בערך. בגרבונים אדומים, מכנסי מושבניקית כחולים מהשוק החלפות בנהלל, טבעת יהלום ענקית נוצצת מהשוק של יום חמישי, נעלי עקב ירוקות עד רעילוּת ושיער ארוך פרוע.
בעצם, עמדה זה לא בדיוק מה שהיא עשתה שם, אילנ'קה ללא הפסקה.

מלכת הכל בדולר, כפי שכונתה באותו ערב בלתי נשכח, נראתה על הבמה כמו מיליון. הסתכלה לכולם בעיניים ובחופש של גוף וקול דפקה ביצוע ל"איי דיד איט מיי וויי", מלווה בבחורון בגיטרה חשמלית, ובמלים עבריות מגויסות לאג'נדה של הגיברת (הידועה גם בכינוי המצמרר "אשת הפלדה"), אותן תפרה יפה יפה גלית השכנה ממול. בשלב הזה הסתובבתי לט' חברתי הוותיקה שישבה על המחצלת מאחורי. אין, אין מקום כמו פרדס חנה בעולם, אני אומרת לה והיא מהנהנת בעיניים לחות. היא בתשיעי.

הנה עומדת לה שאפה בת שישים ומגשימה לעצמה חלום יומולדת: לשיר א-לה נינה האגן מול האנשים שהיא הכי אוהבת בעולם מכל הגילאים והצבעים, החלל מקושט וזוהר ומפנק, כולם לבושים יפה ומבסוטים, מתנות שוות מצטופפות בסל ענקי, ואורית ברום, הקוסמת הגדולה של האירועים, מנצחת על מזנון גורמה שאפשר להתעלף. ואפילו אמא בקהל, עשתה הפתעה ובאה לפרדס חנה כל הדרך מתל אביב, כלומר רמת אביב, כלומר ורשה.
וכל זה בלב זמן קשה וכבד לכולם. והנה סדק. תזכורת שיש חיים, ויש המשכיות, ויש שמחה, ויש התגודדות מתוקה, ויש מוזיקה שמזיזה את הגוף ומצחיקה אותך לרקוד עם אנשים שאוהבים, ויש פרופורציות.
שישים זה הארבעים החדש! אומרת אילנה לעוד מישהו שמחמיא לה שהיא מהממת. וואללה. סימנתי.

…ויש עוד מלא להגיד על מסיבת יומולדת שישים של אילנה פלדה. הכדור אצלכם.
[גלו]

[צילום: נעה זני – אילנה והמתנות, יובל שמש – אילנה מופיעה; פרט מהזמנה: אילנה]

להגיב

בואו נחלום בגדול

זוהי קריאה לשלום. הפרטי הוא הכללי.
בואו נפעל למען העולם באהבה ובחמלה ותשתנה התפישה שלנו על עצמנו

מאת: אפרת שר-שלום

בספטמבר 2008, יחד עם עוד מאה נציגים מארגוני שלום פלסטיניים וישראליים, הגעתי לכינוס שלום בפיזה איטליה. הכינוס אורגן על-ידי פורום ארגוני השלום הפלסטיני-ישראלי, רשת המאגדת למעלה ממאה ארגונים בהם חברים ישראלים ופלסטינים, העובדים בשיתוף פעולה לקידום שלום ובשיתוף עם ממשלת מחוז טוסקנה שבאיטליה.
עוד הגיעו עמותות אירופאיות התומכות בתהליך השלום במזרח התיכון, וסטודנטים אירופאים הלומדים את נושא הסכסוך. אל המפגש הגיעו מנהיגי שלום מכל העולם, אשר הצליחו להשכין שלום במקומות בהם היו סכסוכים ממושכים כמו אירלנד, דרום אפריקה ושבטים אפריקאים.

כשהקשבתי להם הדהדו הדברים עמוק בתוכי. אנשים אשר כתבו ספרים על שלום. אנשים שהצליחו להביא שלום למקומות שונים בעולם מדברים על שלום בהיבטים הרוחניים ביותר. כולם חזרו על המשפט "לוותר על אשמה" "לחלום את חלום השלום בגדול".

כל אחד מן הדוברים דיבר על עקרונות הרוח שלו. הם דיברו על דברים דומים והחשיבה אותה הביאו הייתה חשיבה אחרת. הם דיברו על חשיבה אחרת. הרחק מהחשיבה המצומצמת. האישית. רשמתי תמצית מדברי הרוח של הדוברים. הם דיברו על החלום. לחלום את החלום הגבוה ביותר, גם אם הוא נראה כרגע לא הגיוני או לא מעשי. לחלום את מה שאנחנו רוצים להגיע אליו. ליצור את המציאות בדמיוננו.
הם דיברו על שינוי החשיבה. אם יצרנו את הסכסוך בחשיבה מסוימת, הרי שחשיבה זו לא תעזור לנו בפירוקו. עלינו לחשוב אחרת. גם אם הדרך החדשה נראית מפחידה, ואין אנו יודעים מה יהיו תוצאותיה – אנו מתבקשים לתת אמון. לוותר על הפחד. להסכים.
אם יש שינוי אותו אנו רוצים להביא, עלינו לראותו תחילה בעיני רוחנו. על ידי המחשבה על השינוי הוא יבוא. מחשבה יוצרת מציאות. אפשר לחשוב יחד באמונה. עלינו להיות אמיצים. עלינו לבדוק מהם הערכים בהם אנו מאמינים. אנו מתבקשים לפעול בעולם מתוך ערכים אלו. בחיי היומיום שלנו. עלינו להיות אמיצים. לקחת סיכון. לתת אמון.

וכאן אנו ממלאים בקשה גדולה יותר. הבקשה אינה אישית שלנו. היא אינה ישראלית-אישית. היא אינה פלסטינית-ישראלית אישית. הבקשה לשלום, לשגשוג, לאחווה בין כל אומות העולם היא הבקשה של ההדרכה העליונה. כוחות אדירים הולכים לצידנו להנחות לנו דרך של שלום. אם רק ניתן אמון.
אם נחדל להתייאש. אם נחפש ללא הרף דרכים אמיצות יצירתיות של אחווה ושלום.

נגעה לליבי ד"ר רודה קדלי, מארגון שלום בדרום אפריקה, איתה התיידדתי מאוד בכינוס. רודה היתה מעורבת בשינוי השלטון שהתחולל בדרום אפריקה. היא חברה בעמותה של נשים שחורות שלחמו על זכויות הנשים. לא היו להם משאבים. לא היה להם כוח פוליטי. אבל הם רצו בכל ליבם שינוי. הם עשו את זה. עמותת הנשים אשר רצו זכויות לעצמן התחברו לעמותות אחרות. ויחד במצב של אחדות הם הביאו לשינוי. באמונה חזקה.
רודה דיברה איתי על שני עקרונות. לוותר על אשמה ולהסתכל על הפחדים והמגבלות שלנו, ולהופכם לאהבה. אלו הם עקרונות שאני מלמדת שנים. היה מסעיר מבחינתי להבין שעקרונות אלו יכולות לשנות לא רק את יחסי האדם עם עצמו, ואת מערכות היחסים שלו עם אנשים. אלה הם עקרונות חשובים ואמיתיים כל כך עד שאפשר ליישמם במערכות יחסים בין עמים.
שאלתי אותה מה דעתה על הסכסוך שלנו. איך לעזור לאנשים להיות מעורבים יותר. וגם הפעם התשובה שלה חיזקה אותי מאוד. הסכסוך שלכם משפיע על כל העולם. יש בישראל אנשים מכל התפוצות. ולכל אדם שבא מחוץ לארץ ישנם קרובים משפחה וחברים אשר ביחד איתו נפגעים מהלך המחשבה המתרחש במזרח התיכון. ואני חשבתי על הפלסטינים שרבים מהם פזורים בעולם. הסכסוך משפיע גם עליהם. המחשבה הזו לא היתה זרה לי אלא שעכשיו התעצמה. האם יש עוד מקום בעולם עם ריכוז רב כל כך של עמי העולם? והאם אין זו ירושלים עם הריכוז הגדול ביותר של אמונות, דתות, תפישות ועמי עולם?
אנחנו אכן משפיעים על העולם כולו. אחריותנו להשפיע טוב. להשפיע שלום.

הנה מעט מן המחשבות על עקרונות השלום וכיצד אפשר ליישם אותם באופן רחב. אפשר ליישם רעיונות רוחניים בחשיבה לאומית. המשך לקרוא »

להגיב