גלו שביב

ובינתיים בפינלנד

[גלו שביב]

פיניש פיפול 2

(מדי זמן מה אני נוסעת לבית הספר הבינלאומי לאקופונטורה בהלסינקי, פינלנד, ללמד שיאצו במסלול להכשרת מטפלים. ויש גם את זה).

באוויר עם Turkish airlines , אחלה של אירוח שמימי, שאלתי את עצמי הפעם מה יכול להיות הכי הפוך מלהיות כאן. בתוך תעמולת הבחירות השוצפת, האופטימיות והחרדות לעתיד, המינוס שמעמיק ב-15 בחודש עם המע"מ. מה הכי הפוך לחורף אביבי מלא בסופות הפכפכות, לפריחה שמקדימה את זמנה, להתלבטויות בין החקלאי לאורט בנימינה.

אף פעם לא הייתי במינוס 15. לצאת לאוויר של הלסינקי מבלי מושג איך זה מרגיש, עטויה בחרדת קור, בנוצות ובפרווה סינתטיות – הגחתי באף סקרני אל הרחוב הצפוני הצלול. שמחה לדעת שהפעם יישמתי כראוי את האימרה הפינית הידועה: אין דבר כזה קר מדי, רק בגדים לא מספיק טובים.
הכי הפוך. אצלנו אני נפרדת מהתלמידים לחופשת קיץ של 12 שבועות, אחר כך משקיעה כמה שיעורים טובים כדי להוריד כל אחד מהענן שהוא נמצא עליו. לא ממש תרגלו, זוכרים ככה ככה. וכמו שאחת התלמידות החביבות עלי אומרת, סטודנטים הם הלקוחות שרוצים הכי פחות בשביל הכסף שלהם.
לא הפיניש פיפול. 12 שבועות בלי מורה, עם 4-5 תרגילים לא פשוטים לשיעורי בית. ככה השארתי וכשחזרתי – כל אחד במקום אחר ממה שהיה בו לפני שלושה חודשים, עמוק בעניינים. עם צימאון ורעב בעיניים לעוד. טוב, מתווכח איתי אחד התלמידים המקומיים, שם את אטרקציה.
הכי הפוך מהבלבול ערב בחירות. מהנטייה של הלב ללכת לארץ חדשה, מהתיעוב והעצבים מהקומבינות, מההרס המצטבר לאדמה, ליחסים עם השכנים, עם עצמנו, לאדישות ולקהות שמתפתחים רק כדי שנוכל לנשום ולהיות – הכי הפוך.
עשייה שקטה, אינטימית, עמוקה, בהירה – הכי חברתית, שיתופית, לוקחת אחריות. על עצמנו, על ההשפעה שלנו על האחר, על מה דוחף אותנו לנתינה, על חלוקת שדה אנרגטי משותף. וכל זה בחדר לא גדול בבית הספר הבינלאומי לדיקור של פינלנד, עם הרבה חלונות שמביאים אור שמש חיוור, בינואר היא עולה רק בתשע וחצי בבוקר. זה הכי פוליטי שאני יכולה. וזה קורה גם כאן, אבל שם האור אחר.

אני אומרת תמיד, שלימודי השיאצו זה הסיפור כיסוי שלנו. מה שבאמת קורה זו חשיפה איטית, שמורה היטב מתחת לעיניים עירניות, של הרגלים ישנים של תנועה, של עשייה, של מוטיבציה. לאט לאט זה מתקלף -והתנועה של הגוף מגלה את הכל. הם נבוכים כל פעם מחדש, כאילו זה קסם, איך שתיים-שלוש תנועות חושפות דפוסים ישנים. נתינת יתר. חוסר קשר למרכז. יותר מדי אנרגיה בחזה, בראש. דליפה של כוח ואנרגיה. ואיך שעבודה נכונה ומתודית מתקנת את ההרגל. כמו עדכון רטרואקטיבי.

גם הפעם אנחנו מגיעים ופותחים שולחן גדול במטבח. מניחים קילו חלווה טרייה עם פיסטוקים, שני קילו תמרים מג'הול, תפוזים, בננות. הפעם הם מרשים לעצמם להסתכל ולנשנש, וגם מביאים מנחות מקומיות – מיני berries ופטריות.

ה-berries והפטריות זו תרבות שלמה שאנחנו לא מכירים. ביום השני ניגשת אלי קטרי, מגישה לי בכובד ראש קופסה סגורה של פירות כתמתמים מעוכים ולא מצודדים. זה berries מאזור לפלנד שגדלים בביצות, מאד יעילות לחיזוק דם וכליות. הגיעו היום עם מטופלת קשישה שגרה בצפון. מתברר שכאן פועלת לה network של berries ופטריות – זה קוטף מכאן ונותן להוא משם. וכולם יודעים ומתעניינים ומריחים וטועמים. בצהריים ר' עוזרי ואני מקבלים כל אחד שקית קלילה של פטריות מיובשות וקפואות, שנקטפו ליד בית הקיץ של טלרבו וטורקה. היה כיף גדול להכין מהן כאן פסטת שמנת ופטריות בשישי בצהריים. טעם לגמרי אחר ממקום הפוך לגמרי.
הכי הפוך. 5-6 שבועות בשנה מבלים הפינים, בדרך כלל מאמצע יוני ועד אמצע אוגוסט, בבתי הקיץ שלהם. לכל משפחה ממוצעת יש כזה. בדרך כלל במרחק נסיעה סביר בקנה מידה סקנדינבי. כאן אנחנו חושבים פעמיים לפני חופשה של חמישה ימים. אה, ובכל בית פרטי יש סאונה.
סאונה זה מוזר. מי רוצה להיכנס לכבשן מחניק ולהעלות אדים, מי. בביקור הקודם קפצנו לבריכת השחייה הסגורה שליד בית הספר. הלכתי אחרי הזקנות הפיניות החביבות לקומה התחתונה. שמתי את הבגדים בלוקר. עשיתי שטיפה נדיבה במים רותחים ונכנסתי לסאונה.

שלוש נשים מבוגרות יושבות עירומות שותקות. כל אחת בוהה בפינה אחרת של החדר. אף אחת לא מדברת, ועדיין תחושה שהכל ערים לנוכחות של כולם במרחב, מבלי להיכנס זו לשל זו. ככה זה כאן. יישבו איתך עירומות בחדר פיצפון ולא יסתכלו לך בעיניים, אבל יחזיקו לך את אחת משתי הדלתות הכפולות בכניסה לחדר. או לבניין או לחנות או לקפה, מתוך עירנות לקיומך ואדיבות. לא נימוס. רק עירנות ועדינות.
זה היה הישג של ממש לקבל הזמנה לארוחה בבית בשבת בערב. לא מובן מאליו בארץ שכל אדם הוא Island. כולם באו והביאו אוכל ואחר כך ירדנו לעשות "סנואו איינג'ל". יושבים עשר דקות בסאונה, ואחר כך יוצאים החוצה עם המגבות, עירומים ויחפים, נשכבים על השלג בחצר ומנפנפים עם הידיים, עד שיש סימן של כנפיים, ומהר מהר רצים בכפות רגליים מאובנות בחזרה לסאונה.
אם את זה עשית, מאתגרת אותי טלרבו (Tellervo), צפונית קשוחה ואותנטית, בואו איתי לטבילה. אני לא מסרבת. נותנת לעצמי להיות מובלת. אם אני אחשוב על זה אין מצב שזה יקרה. בארץ בפלוס עשר מעלות אני קפואה ומכווצת. בערב למחרת אנחנו עולים לטלרבו וטורקה (Turka), להצטייד. טורקה בישל למעננו תה מיוחד של פטריות שגדלות על עצי ליבנה שמתו. זה מחזק את מערכת החיסון. טלרבו נותנת לי כובע צמר לאפי אדום, ביקיני, כפפות וקרוקס.

אנחנו פוסעים שעה ארוכה דרך בית הקברות היפהפה של הלסינקי. בינואר זוהר האור הזוהר הצפוני, ופס כתמתם חוצה את השמים. האדמה לבנה ובוהקת, מחזירה אור. חושך חום כתום, לא שחור. אנחנו מגיעים לבקתת עץ קטנה שעומדת על שפת הים. רק שעכשיו הוא קפוא לגמרי אז לא יכולתי לדעת.
אנחנו נכנסים עם הכרטיס המגנטי של טלרבו, מדובר במועדון חברים קטן, עולים על בגדי הים ונשטפים. כאן הסאונה משותפת לגברים ולנשים. ר' מתלהב ומברבר שלא כהרגלו, לא מפסיק לחכך כפות ידיים זו בזו בעיניים דלוקות. הפינים, כרגיל, שקטים. עירומים יחד מבלי להסתכל, ערים זה לנוכחות האחר מבלי לפלוש. אני מכונסת, לא מבזבזת טיפת אנרגיה. אחרי הכל, פלוס של 80 צלסיוס בחדר, כך אומר המד התלוי על הקיר. אני מחכה לטלרבו, שהלכה לעשות סיבוב ראשון "על יבש".

היא באה ואנחנו הולכים אחריה בשיירה. מי היה מאמין. אני בביקיני, בקרוקס ובכובע צמר. בחוץ לילה. מינוס 15. וככה אני יורדת בסולם מכוסה קרח לתוך פיר שנחצב בים הקפוא, לתוך מי קרח בטמפרטורה של מינוס 3. יורדת ועולה בצרחות ונהמות. כמה רעש עשיתי ואיזה בושות. ורצה חזרה לסאונה. ואחר כך, לא יאומן, עוד פעם. בפעם השנייה סתמתי.
ביקשתי ממנה שתצלם, אבל היא פחות מנוסה עם הסמסונג גלקסי מאשר מלהיכנס לבורות מי קרח בחושך, אז לא יצא משו. אחר כך המוח איטי והגוף חם ותחושה נעימה של נוכחות ערה ומנצחת ממלאת אותנו. אנחנו הולכים שמחים בשלג הבוהק לחפש משו לאכול בעיר שכל מקום שלישי זה מסעדה וכל מקום שלישי זה ביוטי-סלון. בדיוק כמו תל אביב, כשאני חושבת על זה 🙂

אשה, גבר.

[מאת: גלו שביב]

בערב בשוני החומות העתיקות מוארות באור רך. נעים בחוץ ואפילו שספטמבר, בריזה שוטפת את התיאטרון הרחמי, מתגנבת מתחת לשיער מלטפת את הצוואר.
מ' השכנה הזמינה אותי, ערב סגור של הסתדרות המורים. מחרתיים יש לה יומולדת ואמא שלה קנתה כרטיסים. בהריון אחרי מחצית. הגברים בבית, אנחנו כאן.
על אהוד בנאי אמרתי כבר כל-כך הרבה. עשרים וחמש שנה של אהבה הדדית. אני אוהבת אותו. הוא אוהב את אלוהים, את החיים, את בני האדם, את עמו ישראל. ופעם פעמיים בשנה אני מחתימה את הכרטיסייה אצלו. כמו שכבר אמרתי, מחויבת לפרנסתו.

עשרים וחמש שנה שאני רואה אותו בהופעות, ואפילו שהוא קונדסון גדול, קשה לו להפתיע אותי. ועכשיו הוא עושה את אחד התעלולים שאני הכי אוהבת. השיר הראשון: רחוב האגס 1 (שקוראים לו עכשיו רחוב אליהו יעקב בנאי). השיר צלול, התלמידים שבקהל מכנסים חושים כמו לקראת טקס. בפזמון הוא נעמד בפשטות-גוף יחד עם הנגנים בקדמת הבמה.
אסדר לסעותדא דצפרא דשבתא. ארבעה גברים לא צעירים מישירים מבט, שרים שיר של בוקר שבת. עמידה איתנה וצנועה. גבריות שפויה ונחושה, בגובה העיניים. גבריות מלאת חסד, מכיילת מחדש. זה עובר באוויר בלי מלים וכל הקהל מצטרף. מנין בריבועי ריבועים. שלוש דקות זה לקח, וכולנו אחריו כמו עכברים אחרי חלילן מחונן.

בשעתיים הבאות הוא יספר על חוני המעגל שהתעורר אחרי שבעים שנה והבין שזמנו עבר, יתנצל בפני המורים שהוא לא הכין שיעורים, ירקוד בשובבות ואלס לגיטרה וגיטרה, ייתן לקהל לשיר את "מלאכי ציפורים מעליך" וילווה את צעדינו בעיניים רכות כמו אבא מבסוט, ישיר בערבית את "יום אחד הכל יפרח" ויברך את השנה שבאה. יביא ביצוע אחושילינג לעיר מקלט וערן פורת המתופף יתפרע, יקפיץ את כל ההסתדרות על הרגליים. ויגיד תודה רבה אמיתית מהלב אחרי כל שיר ומחיאות כפיים. יספק את הסחורה. הסתדרות או לא.

מ' ואני על הרגליים. עיניים נוצצות, מנענעות אגנים, מטלטלות כתפיים, שרות בקול רם את כל המלים, עם כולם. אני מסתכלת מאחורי ומצדדי וחושבת שזה מאד מגניב שמורי ישראל עפים על אהוד בנאי.
שוני זוהר באור יקרות, העומס של היומיום מתפוגג והלב שמח, מלא הודיה וברכה לאיש הזה. הדתי שמאלני-אוניברסאלי, קול צלול של שפיות מעל השביל המוסט, של יהדות נאורה וחומלת, של גבריות שורשית וברורה. של נוכחות מרגיעה שלא הולכת לשומקום. אור לעמו.

—

באמת שיש לי מזל השבוע. לפני כמה ימים ראיתי גם אשה אחת שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, כי היא זזה והגוף שלה מכל מים רוטט. כי היא שרה פריד אל-אטרש בשמלה תכולה ובקול פעמונים וברבעי טונים, וכל הגעגועים שבעולם נאספים מעליה כמו עננה זהובה, עתיקת יומין.
כי היא לימדה 11 רקדניות מוכשרות להסתכל באומץ פנימה ולנוע מתוך הגוף, עם הגוף, בקלות, מתוך ליבה חזקה, בעדינות ובחן, בכנות מישירת מבטים. בסערה ובשקט בדמעות ובשמחה. בטקסיות. בשחרור מוחלט.
מפתיע כי זה חדש, מפתיע כמה שזה מוכר.

כמה ימים אחרי ועדיין, כשאני עוצמת את העיניים אני רואה אותן זזות מתפתלות, זזות יחד כמו האדמה, כמו האש, כמו המים, כמו ביצית בשמחת מפגש עם זרע, כמו אורגזמה גדולה, כמו לידה, כמו מוות, כמו חיים חדשים.
לעבודה החדשה של אורלי פורטל קוראים "רביע". אביב בערבית, על שם משוררת ופילוסופית סופית, נוודית מוארת, שחיה את האהבה. רביע לא עושה הנחות לאף אחד. היא סוטרת את האמת בפרצופנו, מלטפת וסוטרת ומלטפת. אין רגע אחר, אין מקום אחר חוץ מעכשיו.
הגוף והלב נפקחים כמו ניעורו מסיוט בן אלפי שנים. ככה אשה צריכה לזוז עם הגוף שלה. להיות בו. להיות נוכחת. גם בסערה, גם בכאב, גם בשמחה. לא לוותר לו. לא לשכוח אותו. לא לשפוט אותו. לא להעדיף דבר זולת הנוכחות בו. לא לנטוש אותו יותר לעולם. לשמוח בו. לקדש אותו. לשמוח ולקדש.

קשה במלים, ואני בדרך כלל קל לי. קשה לתאר את ההשפעה האדירה של המראה הזה על הלב ועל הגוף ועל התודעה. ראיתי קהל שלם של אנשים מפותחים יושב בלסת שמוטה. הו מאמא. ובחודש הבא יש עוד הופעות. קחו את אמא, את האחות, את הבת ולכו לראות את להקת פורטל. זה ממש דחוף.

פיניש פִּיפּוֹל

[מאת: גלו שביב]

(נחתתי ישר ליום עבודה. ככה במהירות. בלי זמן להתאושש).

אי אפשר, אומרת במבט אטום הנערה עם התלבושת של קפה עלית. תחנת הרכבת של האוניברסיטה רחבה וממוחשבת. מרגיש ממש חוצלארץ.
מאיזו סיבה? אני מסובבת את בקבוק חלב העזים שלי, ככה שהחותמת של בד"ץ מגיחה לפרונט.
ככה, כי יש לנו את החלב שלנו ולא מכניסים דברים מבחוץ, היא סותמת במבט עגל.
כשרות? אני מצביעה על החותמת שעל הבקבוק. יש בד"ץ.
כן, היא אומרת. כשרות. חכי אני אתקשר לשאול.
עזבי, אני מסתובבת, ביאסתם.

כולה מה רציתי, אני מעבירה את הכרטיס באוטומט, one more cup of coffee for the road, אבל על עזים. אני יושבת בלי קפה על הספסל, מחכה לרכבת, חושבת על העם הפיני, שקוראים לעצמם סוואמי בשפתם הבלתי נגישה, או פיניש פיפול.

אין מצב שזה היה קורה בפינלנד. קודם כל, אף פיני לא יעמיד בקבוק של חלב עזים בבית קפה ויבקש שיעשו לו קומבינה של אספרסו. גם כי בכל "קהווילה" יש חלב דל לקטוז, אבל בעיקר כי הם לא מתחכמים. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. בשיא הרצינות, באדיבות, בנחישות.
חוצמזה, הקשר שלהם עם היקום הוא מלמטה, מהצד של האדמה. הם מקיימים איתה יחסים קרים ועניינים, כמו עם אמא אכזרית וקפריזית. ואת אלוהים של הכנסייה הם מערבים כמה שפחות בענייניהם, כך שלקפה שלהם אין מצב שהוא נכנס, עם או בלי בד"ץ.

קצת יותר מעשרה ימים התערבבתי, אם זה בכלל אפשרי, עם הפיניש פיפול. שני ימי קליניקה אינטנסיביים, סדנה בת שלושה ימים, ארבעה ימי טיול בארץ עשרים-ושישה-אלף-האגמים בפיאסטה חדשה ומפת דרכים.
את אייס-ברייקר, צוחק עלי רוני שותפי למסע בכל פעם שאני ניגשת בשיא הרצינות לזר ברחוב, ושואלת אם אפשר טו אסק יו א סטריינג' קווסצ'ן. לא קיבלתי סירוב. הם עונים בהרחבה, עם רצון אמיתי לעזור, בנימוס לא מזויף. מופתעים מגילוי לב. או לב גלוי.

הרבה מפגשים, חלקם עמוקים מאד חלקם על הדרך, ואני חושבת לעצמי מה יותר רחוק מהישראלים מאחינו הפיניש פיפול. אז מה אם הדגל שלהם בדיוק כמו שלנו, רק שבמקום פסים ומגן דוד יש שם צלב שוכב בכחול לבן. אצלנו דוד המלך. אצלם כחול של אגמים על לבן של שלג.
אחרי עשרים שנה על המזרון-שיאצו אני יכולה לעשות מעט מאד הכללות. אחת מהן היא, שאם תקלף ישראלי-יהודי מכל הסימפטומים שלו, כמו שמקלפים בצל, מתחת תמיד ישנם מתח ופחד. אלפיים שנות.

אני מקלפת לאט את הפיניש, אחד אחד, על הדרך או במרפאה או בכיתת הלימוד – ומתחת מוצאת בדידות. מדבר לבן וקפוא של בדידות עמוקה. גם בעלי משפחות, גם אנשים מאד עסוקים.
ככה זה כשאמא מקפיאה אותך עד מינוס 30 מעלות ומכסה את האדמה במטר וחצי שלג, לא נותנת לקרניים של השמש להיכנס לעור כמעט חצי שנה. ובחצי השנה האחרת האור בוהק שעות ארוכות, מונע התכנסות חמימה פנימה של לפנות ערב עם קרניים אחרונות, מוריד תריסים ווילונות שחורים. בגלל זה הם פיתחו לעצמם Sissu. הרוח הפינית שפועמת בכל אחד, שהיא שילוב של אומץ ונחישות ולבדיות וסירוב עיקש לוותר.

האסתטיקה של הפינים בדיוק לטעמי. נקי. עץ. הרבה צמחייה. פונקציונלית. נטולת בומבסטיות. המון חלונות שקופים כדי שהאור ייכנס כשאין. הם חושבים על הכל, שיהיה נוח. ככה זה כשבחורף השלג מכסה ומכנס וצריך להתקמצן על התנועות, שלא לאבד חום.

חמישה דברים שאין בפינלנד:

1. פקקי תנועה. עומסי תנועה. דיווחי תנועה. בהלסינקי הבירה, המקום הכי צפוף במדינה, מערכת כבישים משוכללת, הייווי בתוך היער – ולא כביש עם פיתוח נוף בצידי הדרך.
נסענו שם בשמונה בבוקר, בחמש אחרי הצהריים, בלילה של החג הכי פרוע של הפינים, ה-1 במאי המכונה "vapoo" – וכלום. הכביש פתוח ויש אוויר של עצים רק חבל שאפשר לפתוח את החלון רק קצת כי אחושילינג קרררר.

2. אבן בקומקום. מי ברז מרגישים כמו מי מעין מועשרים בחיים צוננים. אוח אוח איזה מים. איזה כיף למלא מהברז באמצע הדרך ולא לטעום כלור וחול.

3. ברז של קרים-חמים. רוב הברזים החדשים, בגלל מערכות החימום המרכזיות, מחולקים לברז של עוצמת הזרם ולברז של הטמפרטורה. קו האמצע זה 38 מעלות. איך שפותחים את הברז זה שם! אין את הקטע של לעמוד ולחכות ואז לעשות באלאנס בין הכחול לאדום. ישר זרם חזק וחם ששולק את הגוף כמו שאני אוהבת.

4. שחיתות. או כמו שהם אוהבים להגיד בעוקצנות על שכניהם השוודים שיש להם חשבון לא סגור איתם: when Swedish people say yes it means no. Finnish say yes and mean yes.
אפשר בכלל לדמיין כזה דבר בלבנט? למותר לציין, שמתרגלים לישירות ולניקיון האלו לזה מהר מאד. מזל שעצירת הביניים בדרך חזרה היתה דרך ורשה. שנתרגל בחזרה 🙂

5. יתושים. מים בכל מקום, ואין יתושים. אמנם היה עדיין קריר, אבל אני זוכרת בפירוש עקיצות מטרידות בינואר בחצר שלי בפרדס.

בבוקר של 1 במאי עמדנו וחיכינו לאוטובוס, מעבירים את העיניים על הפינים והפיניות שיוצאים קצת מהאפור-חום -שחור הרגילים. אחרי הכל, יום חג. הסטודנטים לבושים בסרבלים בכל מיני צבעים, עם המון טלאים עגולים, כל אחד מסמל מסע שתייה מאורגן בפאבים.
(ואת זה אני יודעת כי אתמול בלילה הסתובבנו ולא יכולתי להתאפק וניגשתי לאחד מהם, שעמד בתור ארוך מאד בשעריו של אחד הפאבים, ארוך כמו מאה איש אני מתכוונת, ושאלתי אותו בעדינות הידועה שלי מה זה הסרבלים המוזרים האלה ולמה הם עומדים בתור כשיש כל כך הרבה פאבים מסביב).

אני מפנה את העיניים לאשה שנראית לי די רגילה. בת שישים בערך. פנים עגולים ורחבים. גרביונים וסנדלים בגרביים.
הנה דוסית, אני צוחקת לרוני עוזרי הנאמן וממשיכה לסקור את הגיברת מעבר לעמודי התחנה.
איך הגעת לזה, אומר רוני, פליט מקצועי שהאף שלו גרר אותו אחריו להרבה מקומות בעולם. אין כזה דבר כאן.
אני מתעכבת על העגילים של הגיברת. תכשיט כסף אליפטי, רקוע, עם ספירלה מקושטת במרכז, נטפי כסף משתלשלים ממנו. כל כך מוכר.
לוקח לי שנייה לקלוט שזה בדיוק אותו תכשיט שאבא שלי שהיה נווט על אונייה קנה לאמא בתקופת החיזורים, לפני חמישים שנה, בהלסינקי.
רק הבוקר דיברתי עם אבא בטלפון. שאל אם אני זוכרת את התכשיט. כל הילדות פתחתי וסגרתי את המגירות עם הדברים היפים של אמא. וזה היה בתוך קופסה תכולה רקומה, שהייתי פותחת בחרדת קודש ומסתכלת על התכשיט עם הצורה המוזרה, לא מכאן בכלל.
אמר שהוא חיפש משו בשבילה וראה בחנות ומצא חן בעיניו. אמר בגאווה. שנזכור לו את זה. אחרי הכל, זה התכשיט היחידי שהוא אי פעם קנה לה.

מה זה אם לא אור ירוק מהיקום? אני ניגשת. אומרת באנגלית יפה שלום ומבקשת סליחה, ואם אפשר טו אסק יו א סטריינג' קווסצ'ן.
שור שור, היא מאירה עיניים ואני אומרת לה על העגילים. אבא ואמא והלסינקי וחמישים שנה.
היא מתפלאת ומתרגשת וממששת את העגילים בידיים לבנות ואומרת בענייניות פינית מחויכת שזה סמל פיני עתיק, נפוץ מאד, שאפשר למצוא בכל מקום.
ואז היא שואלת אותי באנגלית מאיפה אני.
ואז היא אומרת לי בעברית והעיניים שלה כבר מאד נוצצות: שלום. אני יהודייה.
מה את עושה כאן? היא שואלת ומנענעת את הידיים שלי בתוך שלה.
ואז מתברר שהמורה הפינית מבית הספר לאקופונקטורה שבו אנו מתארחים, זו שאמרה את משפט הקסם שהתחיל את המסע שלנו כאן – חברה שלה.
ואז האוטובוס הגיע והיא מיהרה לעלות עליו וללוות אותנו בדמעות ובחיוך ובנפנופים.
תראי את הפנים היהודיות האלה, ממש מחמם את הלב, אומר לי רוני.
אמרתי לך דוסית.
רוני, פליט מקצועי, נושף עלי. טובה את. טובה.

ביום הזיכרון היה לי יום חופש. לקחנו אוטובוס העירה והסתובבנו כל היום, אוכלים מרק סלמון בדוכן של האשה מלפלנד, טועמים שוקולד עם צ'ילי בשוקולטרייה משובחת, נחטפים לראיון הזוי כולל צילומים לעתון המקומי על שבוע העיצוב הפיני שבדיוק מתקיים והאם שמענו משו, שותים קאווה ורדרדה בבר מקסיקני וטוב לבנו.
זכרתי בבוקר שהיום יום הזיכרון. היזכרות ויזואלית, רגשנית. מחשבות על איך עושים את הטקס השנה בבצפר, והשירים שברדיו ומחשבות על איפה הבנות עכשיו ואבא ואמא מול המסך והמשואות ואמא עם דמעות כרגיל. אבל אחרי הצהריים ממש שכחתי.

קצת לפני השקיעה אנחנו בקרן רחוב ומישו עם פרצוף מפוקפק ניגש אלינו בלי היסוס, מאד נדיר כאן אם בכלל, ואומר לנו בעברית במבטא ארגנטיני כבד, שאם אנחנו רוצים טקס יום העצמאות הנה כאן בבית השלישי יש בית כנסת.
מופתעים ומסוקרנים אנחנו ניגשים. איש אבטחה ישראלי, הראשון והאחרון שנפגוש, שואל שאלות חשדניות ומחטט בתיקים ושואל מה יש בעטיפות. אחי, אני אומרת לו. אם זה כבד עליך אז שחרר. מה אתה לא קולט אותנו? אם לא מתאים אז נמשיך.
הוא מכניס אותנו לרחבה גדולה עם ילדים משחקים. אני אומרת בקול "שלום" והם מסתכלים עלי מופתעים והולכים אחרינו ואז עונים בצחקוק: שלום!
ליד המדרגות נערות מפטפטות. חולצות של מדריך של בני עקיבא. דו יו ספיק אינגליש? אני פונה לאחת מהן, יפה לאללה. אין הרבה בחורות יפות כאן.
עברית, אנגלית, פינית, שוודית – מש'תרוצה! היא קורנת חום שלא שייך לכאן.

אנחנו מוצאים את עצמנו באולם קדורני עשוי עץ. Very Finnish. קהל יושב מסודר בטורים. דממה באולם. על הבמה הנערה הזו שפגשנו עם כמה חברות, שרות מחרוזת שירים באנגלית שכולה הלל וגעגועים לארץ ישראל ולמסורת העתיקה.
אחר כך עולה מקהלת מבוגרים עם פסנתרנית שיושבת עם הגב לקהל. הכתפיים שלה משדרות מחויבות. הם שרים מחרוזת ביידיש ואת על הדבש ועל העוקץ. שרים בפאתוס ובמלוא גרון. אחד מהם, רזה ונמוך, מגזים לגמרי עם התנועות-ידיים ופה פתוח לרווחה.
וכל אותה העת מנורה גדולה עם שבעה קנים דולקת במרכז. אני יכולה לזהות בקהל אנשי עסקים ישראלים עם האשה והילדים ומשפחות שהן חצי חצי. הקהל מוחא כפיים בנימוס והפסנתרנית קמה וקדה לקהל.
אל נא תעקור נטוע, אני ממלמלת ומסתכלת על הפליט, שמעביר משקל מרגל לרגל.
אנחנו נשענים על עמוד רחב מעץ, בידיים השקיות עם המתנות לילדים. את שנינו זה מציף יחד: הכובד. המאמץ. הלאומיות הרומנטית המזויפת.
לא נוח לי, אומר לי הפליט.
בקלילות מרהיבה, עם השקיות של המתנות, אנחנו משיבים את עצמנו אל הארץ הטובה.
תודה אחינו, חג שמח! אנחנו מדלגים מעל המאבטח.
בחוץ אוויר של ערב, קריר וצלול מאד ונטול משקעים, מקדם את פנינו.

עבּאדי לשבַּת

[מאת: גלו שביב]

זה סיפור על הפתעה נעימה באמצע
ההתרוצצות המשוגעת.
סיפור על יהלום שזוהר בתוך
ערימה של שחת.

הקדמה –

העניין הזה עם בבילון*, כמו שתרגם אותה יפה בוב מארלי זצ"ל. תמיד לוקח לי איזה שנה להתאפס על המשימה שנחתה עלי, רק מההתנגדות לשיתוף הפעולה עם המערכת. ככה יצא שהגעתי לרגע שאחרי הרגע האחרון, ונרשמתי באי-רצון לקורס נהיגה נכונה. נהרוג את זה בפעמיים בתל אביב, בימי שישי. לייק א בריז.

אבל היד המכוונת הגדולה בחשה היטב, וקרה שאני הייתי בטוחה שהקורס במכללת תל-אביב מתחיל ב-9:00. הצנחתי את הבנות בשער בצפר, המשכתי במעופי אל הרכבת, תפסתי מונית, רצתי עוד כמה מטרים והגעתי ממש רק עשר דקות אחרי הזמן.

בסוף המסדרון המרובב ישבה לה גיברת קהה וממושקפת מאחורי דלת של זכוכית משוריינת וסירבה להכניס אותי. וגם לדבר איתי. "תתקשרי למוקד", היא מסמנת עם האצבע וחוזרת אל המסך שמולה. אחרי עשרים דקות מורטות, כל התיקים עלי, קיבלתי את התשובה ההרמטית. מצטערים מאד גבירתי, הקורסים מתחילים ב-8:00 ועכשיו את לא יכולה להיכנס, ותירשמי לקורס אחר ותקבלי החזר על זה, מינוס קנס ארבעים שקלים.

לא הועילו הוויכוחים. השכנועים, הטיעון המוחץ לכל דעה ברה שאם הקורס היה אכן מתחיל ב-8:00 לא הייתי נרשמת, כי אני גרה במרחק שעה וחצי ויש לי ילדות לשים בבצפר. כוסות רוח למת, כמו שאמא שלי אומרת. ותחושת קטנות מול נציג בבילון אדיב-אך-צמוד-לחוק (חלק מן השיחות מוקלטות לצורך מעקב ושיפור השירות). והגבירתי גבירתי הזה, מנפח לי את הווריד. כאן זה לא מדינה בשביל אדוני וגבירתי.

יצאתי משם רותחת, גם את זה אמא שלי אומרת, וצעדתי בנוקשות את כל צפון שכונת התקווה בואכה רכבת ההגנה, שישי בוקר והרחובות ירוקים, כמעט חגיגיים. נקסט ת'ינג איי נואו אני הולכת רגל בתוך איילון. בהולה שבתי על עקביי, מחפשת את דרכי החוצה מן השכונה. לקח לי חצי שעה להגיע ולגלות שממש הרגע יצאה הרכבת צפונה.

דמעות שקופות מול זכוכית ענקית כמו בשדה תעופה. רכבות נוחתות וממריאות מתחתיי, על ספסל אבן שמאחורי הקפיטריה, שמה אני מסתתרת ארבעים דקות עד הרכבת הבאה.

***

זה לא פשוט לארגן בתוך החיים הבהולים שלושה אחרי-צהריימים ארוכים ולנסוע לתיכון חדרה לקורס נהיגה מונעת. אבל חוק זה חוק. יום ראשון רבע לחמש, אני מגיעה לפני הזמן. נוח להסתובב כאן. נקי, רחב ידיים, שלטים ברורים. התור הארוך בהרשמה מתקצר במהירות. אני מחליטה ליהנות, לא משנה מה. אין זמן לסבול, אני מזכירה לעצמי. תתפסי איזו זווית, נגיד אנתרופולוגית, ותזרמי עם זה, אני אומרת ונכנסת לכיתה י"א 2.

פלורסצנטים לבנים בוהקים מדי, כמה שעות מתחת לכזה והראש שלי מתחיל להבהב. גם הווילונות לבנים. והמזגן. הכיתה עירומה מטיפוח. מעל הלוח הלבן פוסטר מלבני עם סרגל הזמן הבינתחומי, מימי אברהם אבינו ועד הקמת. משמאלו מגילת העצמאות והתקווה, כולל חתימות. על לוח הלבד שמאחורי השולחנות מגן דוד גדול על בריסטול כחול, ציור של פו הדב. עיגולי בריסטול עם שמות וימי הולדת של כל הכיתה. איזה דיכי.

אני מתמקמת בשולחן הכי רחוק בטור האמצעי, שאוכל לסמס, לקשקש, לראות ולא להיראות. ליד שולחן המורה עומד איש מבוגר בחליפה אפורה ועניבה. הוא מתעסק בתנועות עייפות עם המקרן, מסדר כסאות, מעלעל בקלסר גדול כחול. אנשים מתחילים לזרום פנימה ולהתיישב, אומרים מלים, שואלים שאלות. הוא מסמן בשקט שהוא תיכף מתחיל ותיכף יענה. לא מפזר אנרגיה.

דקה לחמש והכיתה מלאה. 22 גברים, שלוש נשים. אחת בחורינה כבר התיישבה לידי. בחדר התרגשות סמויה מתחת לזרות. עשרים וכמה מבוגרים, ארבעים פלוס מינוס, שוב מוצאים את עצמם בי"א 2.

בחמש אפס אפס נעמד האיש בחליפה מול כולם. העיניים הקטנות נפתחות לחרכים צרים. הוא סורק את החדר מימין לשמאל, תופס את המבטים של כולם. אני עבאדי, הוא כותב על הלוח בכתב עגול, יפה. לא זה של העוגיות. אנחנו מחייכים בתפזורת והוא ניצת כמו דובדבן. איטס שואו טיים.

על עצמו הוא מקצר. פנסיונר, שנים רבות מנהל של חטיבת ביניים. אני שומעת את הערבית מתחת לעברית ומנסה לנחש אם הוא דוד עירקי או מהערבים שמדברים עשיר יותר מרוב עם ישראל. אנחנו כאן כדי לתקן את הטעויות, הוא אומר כמעט בתמימות. יש מבחן, אבל חשוב יותר להבין, כדי להפחית את עוגמת הנפש, בשבילנו ובשביל החברה.

אני אף פעם לא מאבד את הסבלנות, הוא אומר ואני דווקא מתעקשת לדמיין אותו מאבד את זה ומשתולל. אני לא מתעצבן. אתם הכיתה שלי ואכפת לי מכם. אכפת לי שתעברו את המבחן. אבל מה שיותר חשוב זה שאנחנו ביחד ננתח מקרים, וכל אחד יוכל להביע את דעתו. אני מבטיח להיות פתוח לכל שאלה. אפשר לחלוק אחד על השני, אבל בכבוד הדדי. בכבוד הדדי.

בשלושת הימים הבאים נשמע אותו חוזר פעמיים על מה שהוא רוצה להדגיש, ומלים ממש חשובות – עם אצבע צמודה לשקע שבין השפה התחתונה לסנטר. כמו: לוותר, לוותר, לוותר! או: אם לא יועיל – לא יזיק. לא יועיל – לא יזיק!

לכבות סלולרי ולשים בתיק, אני מבקש מאד. הוא משלב ידיים על הבטן מקדימה כמו אב סבלני, ומחכה שנשתיק, שניפרד מהמכשיר הממכר. י"א 2 והמורה מקריא שמות. הראשון זה אהרון אמיר, וזה מצחיק גם את י' הבחורינה מבנימינה שיושבת שלידי, אפילו שעדיין לא החלפנו מלה. המינגווי בחדר וגם מאיר אריאל והאיש הזה, עם העברית העמוקה והיפה. הוא יכול היה לנוח עכשיו על זר הדפנה, עם כוס תה והנכדים והאשה, אבל הוא כאן, בשביל לחלק את המתנה שלו.

***

השעה הבאה היתה אחת המפתיעות. חומר של משרד התחבורה, אני אומרת לכם, מה כבר יכול לרתק בזה. נכון שהסרטונים עשויים טוב, שהחוברת בהירה. אבל עבאדי, איזה אמן. טון שמשתנה כמו מוסיקה ודורך את האוזן למה שחשוב יותר ומה שפחות. מספר סיפור ושואל מי אשם – אבל גם מי אחראי. כל הגוף, ידיים, פנים, רגליים – כולם משתתפים במופע. הילדים בי"א 2, שהיו בטוחים שהם הולכים לשרוף 12 שעות בחיים, נדלקים אחד אחד. כולם חוץ מהעייף בטור 4, שתיכף יקבל טיפול מיוחד. המשך לקרוא »

נדיה

[מאת: גלו שביב]

הפנים בחלון אבל אני מרגישה תנועה של גוף גדול נכנסת לשדה שלי. אני אוספת אל הברכיים את התיקים, מפנה את המושב שלידי. היא מתיישבת. אכן אשה גדולה. בושם חזק מדי לשעת בוקר, אבל לא רע. הענן המתוק של המסתורין והטיפוח מתחלף מהר באצטון דוקר. אני מלכסנת עיניים. היא מבחינה בי מיד אבל ממשיכה למרוט את הציפורניים הלוך ושוב עם צמר גפן ספוג בכוהל הנדיף. ציפורניים צרות ארוכות יפות על רקע שדיים גדולים עולים יורדים.

הטלפון שלי מצלצל. אני מדברת בשקט. שתי מספיק מים כדי שלא יהיה אצטון בדם שלך ויתחילו צירים, אני אומרת לזו שבקו האחר. הרכבת נעצרת בהרצליה והנוסע שמולי יורד. היא מתרוממת מיד ומתיישבת במקומו. אני מניחה חזרה את התיקים הכבדים על המושב. היא לא מבזבזת רגע.
הפרעתי לך שישבתי לידך? מישירה אלי עיניים ירוקות מאופרות ממוסגרות בקארה בלונדיני. כמו שדרנית נואשת בתחנת רדיו נידחת, מבקיעה קול דרך כלא שאני לא מזהה עדיין מהו.
מה פתאום? אני צוחקת ושואלת את עצמי אם להוריד את משקפי השמש. אני נזכרת שאפשר דרכן לראות טוב את העיניים שלי. לא מורידה.
במה את עובדת? יש לה מבטא כבד חבר-עמימי.
מטפלת, אני מתחמקת.
במה? היא מחייכת ביישנית ועיקשת.
בנשים, אני גם מתעקשת. אני עייפה מהשיחות האלו. אין לי כוח למשוך תשומת לב ולהיכנס לפרטים ולנהל שיחה אינטימית באמצע קרון הומה אדם.
אבל במה? היא לא מרפה.
ברפואה סינית, אני עונה ככה בכללי.
אה, מכירה, היא מהנהנת. גם אני הלכתי פעם לטיפול ברפואה סינית.
כן? עם מחטים? אני מסמנת עם היד. היא מהנהנת. נו? עזר?
מאד עזר, היא נאנחת. שנתיים הייתי נוסעת לטיפול בתל אביב. ולא רק במחטים הוא טיפל בי, בכלליות הוא טיפל. גם דיבר איתי הרבה.
יופי, אני שמחה לשמוע. באמת.
אולי את מכירה ירון סופר? היא מחייכת.
לא, יש הרבה מטפלים טובים למזלנו, יופי לשמוע על עוד אחד.
איך שאת רואה אותי, היא סוגרת מאפס למאה בשלוש שניות, שקלתי 48 קילו. לשתות לא יכולתי בעצמי. הייתי בדיכאון, לא רציתי לראות את האור של השמש. וחרדות גם כן היו לי. לא יכולתי להישאר לבד רגע.
מדהים כמה זה נפוץ חרדות ודיכאון, אני אומרת לה. כל בנאדם שלישי. בא לי להגיד משו על רבי נחמן אבל רק חושבת על הצדיק האהוב עלי, גאון מפותח ודכאוני, שזיהה את העצבות כמחלה הגדולה של הדור. מצווה להיות בשמחה תמיד אבל המוח חסר קולטנים של סרוטנין.

המשך לקרוא »

רוצה לצאת מכאן

מאת: גלית שביב

לפעמים אני נגנבת מעצמי איך אין לי פחד.
ככה כשקפצתי עם הבגדים להוציא מים סוער ורע ילדים שכמעט נעלמו יחד איתי בין הגלים, ואני שחיינית דמיקולו זו עובדה ידועה, ככה כשצרחתי על הפורצים שפירקו לגורמים את החלון מעל לגדולה שלי והם הסתובבו וברחו, וככה מול אנשים.
קודם אני מאמינה, מסתכלת בעיניים, מכוונת ישר לאלוהים שבתוך.
ואחר כך, אחר כך הפחד.

שישי בערב חרגתי ממנהגי. לבשתי שחורה קטנה ומגפיים ונסעתי לעיר הגדולה. האל"פים גרים קרוב לתחנה הישנה, עולם מקביל, ממד אחר, אותו זמן. שישי בערב והבאסטות של הירקות פתוחות, הרוכלים עסוקים, אנשים בצבע חוצים רחובות בקול. הבניין של האל"פים באחד הרחובות המחודשים.
כיף עם האל"פים. הם חכמים ומתוקים ומצחיקים ומלאים באהבה לחיים. אכלנו שתינו שתינו שתינו היה צחוקים נטרקתי על המיטה הרחבה בסלון.

בחמש ועשרים מעיר אותי, כמו בכל בוקר מתוקן, השעון שלי. הזמן של ההליכה בשדות, אור ראשון, צינה נעימה מתגנבת מתחת לצעיף השיער, השמש גדולה כתומה ואני חברות טובות כל השביל בחזרה הביתה.
שבת בבוקר, ראבאק. מתגלגלת הנה ושוב אבל בסוף מתיישבת במיטה הלא-שלי, עירנית כמו שד. הולכת להציץ על האל"פים, שניהם מגולגלים בשינה עמוקה אפופה אד.

שלושת-רבעי שעה אחר כך אני מתקינה את שמלתי ואת מגפיי, משאירה מכתב ויורדת למטה. נא לא להשאיר פתוח, כתוב על דלת הכניסה לבניין. אני טורקת אותה מאחוריי ושמה פעמיי, כמו שאומרים, אל שער הברזל המוביל לרחוב.
נעול. בודקת למעלה למטה לצדדים. מביטה החוצה מבעד לסורג. הרחוב התעורר בקושי. אין מצב לטפס על הברזלים הגבוהים. בטח לא עם השמלה, אבל מילא. הייתי. אני רוצה לצאת מכאן.

יש המון ביצועים. אבל זה פשוט…
המשך לקרוא »

כל אחד והבוב שלו

מאת: גלו

קמתי הבוקר עם עננות מצטברת. חשון? משו קוסמי אחר?
(ואני אומרת, למה כבר אפשר לצפות עם שם כמו גלית).
ובמקרים כאלו אני משתמשת באחד הקסמים היעילים ביותר בקוסמוס.
בובי כפרות עליו. משיח אמת. זה מה שהוא. אין פעם שהוא לא מצליח לנער לי את המצברוח.
(אמנם האיכות של הסרט לא משו, אבל הפרס זה גם הביצוע וגם הצצה לחזרה אמיתית של הוויילרס, בוב בפרצוף של מישו שרק התעורר או משו אחר, ושוט מהיר אך קורע על שני הנגנים ההזויים שלו, אחים אם אני לא טועה).
ולמי שניגש לבוב באופן אוטומטי, אני מציעה לשים לב למלים. זה רבי נחמן מקינגסטון זה.

התחלפתי.
🙂

החסד הקדמון של חוה

מאת: נאוה הירשברג

בשבוע שעבר התכנסה לראשונה קבוצת נשים בצריף שלי, כדי לעסוק בתכנים מתוך פרשת השבוע. הפרשה היא פרשת בראשית, והקבוצה קיבלה מסר על חוה האם הקדמונית, מאת המלאך ידעאל חברי הנאמן, אותו אני מתקשרת.
הטקסט הזה כל כך עמוק, נוגע לכולם ומעורר, שרציתי לחלוק ולשתף אותו כאן, עם כולכם. הקריאה בו היא אישית, אך גם קולקטיבית, ולהיפך. וכמובן, אשמח לפגוש אתכם בצריף שלנו.
בברכה,
נאוה.

נשים יקרות ואהובות, בנות חוה, אם כל חי.
אתן האמהות האהובות, הנושאות במלאכה ומחזיקות ברחמכן
את העולם כולו וסבלותיו.
אתן הנושאות בלבכן את הצער הקדום של הנפילה הגדולה
מהאחדות אל ארץ, אל האדמה.
ברחם של כל אשה ואשה, ברחם הקולקטיבי של כל הנשיות כולה,
נזרע זרע האשמה והבושה והגיעה העת לשחרר ולרפא את הרחם הקולקטיבי
של תמצית הנשיות על-פני האדמה.
כי יצר הדבר הרס וחורבן לכוח הנשי, לתבונה הנשית ולעוצמה הנשית.
דענה, כי בזכות חוה האם הקדומה נוצרה ארץ כחוויה.
התשוקה שלה לטעום, לגעת ולחוות את תמצית החיים
יצרה את החיים המוכרים לכם כאן, בארץ.
זאת היתה ברכה, וזה היה חסד קדמון
ולא חטא קדמון, כפי שכינוהו לאורך הדורות.
חוה איפשרה חיים בתוך גוף, בתוך כותונת עור.
חוה איפשרה את ביטויו של הרגש כחוויה,
גוף הרגש נולד בזכות חוה.
אנו מבקשים לעשות שלום עם הדמות המפוארת,
האצילית, האמיצה – של חוה, אם כל חי.
זו התשתית לריפוי הנשיות לחידוש של כל אשה
עם מקור עוצמתה, הרחמי, הנשי המולד.
לכנה על האדמה בגאווה,
בהודיה, על היכולת לחוש, לגעת, לטעום, להרגיש,
ללדת, להיניק, לחבק, להתאחד עם האהוב.

ועתה כל אחת מוזמנת לשמוע את הקול של חוה,
האם הגדולה, קוראת לה, ומדברת אליה באופן אישי,
מתוך מעמקי התת-מודע הקולקטיבי.
היא תופיע במלים או בתמונות או בהוויה.

***

משבוע לשבוע – מסרים ועבודה פנימית בהשראת פרשת השבוע עם נאוה הירשברג
דרך פרשות השבוע אפשר לפגוש את המעגליות האנושית, את העליות והירידות,את עבודת הנפש המתמדת. בקבוצה יתקבלו מסרים מהמלאך ידעאל, שיביאו פרשנות חדשה לטקסט, יילמדו תכנים של רבי נחמן מברסלב ויעלו תובנות מן החוויה האישית של כל אחת. נעבוד בכתיבה, מדיטציה, תקשור ושיתוף קבוצתי. ניפגש בימי רביעי, ב-18:30, והשבוע נעלה את הפרשה הבאה: פרשת נח. פרטים נוספים אצל נאוה, בטל': 052-3203407

grow

מחרוזת פנינים, סדרת מפגשים

מאת: גלית שביב

אנחנו נושאים, בכל אחד מתאי גופנו, תמצית גנטית – רגשית, התנהגותית, פיזית – של השושלת המשפחתית, שבעה דורות אחורנית. כל השבעה – אצלנו. ככה זה.
זה כמעט בלתי-נתפש. מילא אבא ואמא והסבתות והדודים. אבל גם מי שלא שמענו עליו מעולם. כולם שותפים ביצירה של חיינו וחיים דרכנו. בסין, ובעוד מקומות במזרח, נוהגים להתפלל באופן מיוחד ונפרד לכל אחד מהאבות בשבע הדורות.
הגנטיקה משמרת סנטר או עיניים שחורות, אבל גם ידע: כשרון מסחר, יכולת ריפוי, נטייה אינטלקטואלית, רוחנית; וגם נטיות 'פחות נעימות': כמו אשמה, אהבת הימורים, תפישה קורבנית, ריחוק מהעצמי.
הרבה ממה שאנו חווים כצורת חשיבה, התנהגות, רגשות – אנחנו מזהים מהבית. התאים שלנו זוכרים את הידע הגנטי שעובר מדור לדור.
זה בדם שלנו.

ה"אני" הטכנולוגי ניסה לברוח: ניתקנו שורשים, שינינו שמות משפחה, ברחנו רחוק מהבית, המצאנו את עצמנו מחדש. אך האדם עץ השדה. ובשורש קיימים הידע, התבונה, יצר החיות שעובר מדור לדור. ועץ חייב שורשים עמוקים, חיוניים, כדי לצמוח לגובה, לפרוח ולתת פירות.
גם אנחנו. כמהים וזקוקים לחוכמה, לעוצמה, לידע שעברו דרך הדם. הטכנולוגיה לא יכולה להחליף כוח-חיות ושמחה אנושיים, שעברו כחוט השני בין הדורות.

מחרוזת פנינים היא עבודת חיבור של עבר-הווה-עתיד, באור החוכמה והידע העוברים בתוך השושלת המשפחתית. דרך העבודה נוצרים כלים לחיבור יומיומי לגוף, לעכשיו, לשמחה, לידע.

מה לומדים כאן?
א. מקבלים הנחיה אישית דרך מדריך או מדריכה מהשושלת. מוציאים לאור את החוכמה המיוחדת של המשפחה, דורי-דורות אחורנית. מעלים בעדינות לאור את הדפוסים שגרמו לסבל.
ב. עוברים תהליך של ריפוי וזיכוך, מלווה בהדרכה מהמשפחה, במנחות ובקבוצה.
ג. שרים שותקים יושבים רוקדים צוחקים צורחים נוגעים אוכלים אוכל טעים.
ד. אומרים תודה על האיכויות, המתנות, הכשרונות שקיבלנו בירושה.

העבודה מאפשרת ליצור שוב חיבור, בתקופה של ניתוק וריצה אינסופית קדימה. להתחבר לרשת, אחרי עידן של אינדיבידואליות-לכאורה ושל תחושת בדידות. להתעצם ולהישען אחורנית ברווחה.

וחשוב מאד: להשפיע, דרך הריפוי של ההווה, על העתיד של ילדיו ועל העבר. תוך בחירה מודעת ברגע, בשמחה, בחיים.

[למה פי.ג'יי הארווי, תשאלו, כי זאת אחת שיודעת לצמוח עם כלים עתיקים ביד. ועוד בתוכנית של צרפתים מפונפנים, מראה להם מאיפה גדל הדג…]

איך זה עובד?
זהו תהליך אישי, המתרחש בתוך קבוצה אינטימית, בסדרה של 12 מפגשים.
העבודה כוללת: מדיטציה, כתיבה, מגע, תנועה, תקשור, שיתוף בקבוצה.

מתי?
בתל אביב – החל מה-19 באוקטובר, בימי שני.
בכרכור – החל מה-15 באוקטובר, בימי חמישי.

את המחרוזת מעבירות נאוה הירשברג וגלית שביב.
נאוה, 44, אם ל-3, מדריכה מוסמכת של הקורס בניסים החל מ-2000, עוסקת בריפוי רגשי מ-2001, מנחה מפגשי ראש חודש באוריינטציה יהודית ומעגלי ריפוי, ומתקשרת את המלאך ידעאל מ-2001.
גלית, 42, אם ל-2, מרפאה. עוסקת בשיאצו מ-1993, מתמחה בעבודה עם נשים, מלווה לידות והריונות, מלמדת בתוכנית ללימודי רפואה סינית עתיקה באוניברסיטה העברית, כותבת.

* * * * * * *

* "… תודה על סוף שבוע מדהים ומעצים. את המתנות שקיבלתי אשא עימי ואעביר הלאה. אני מבטיחה.
מודה לכן כל-כך על מי שאתן ועל האור שאתן מביאות" (אפרת שר-שלום, מורה ותיקה של הקורס בניסים, פעילת שלום עולמית)

* "… שתי הנשים האלו יצרו סדנא לתפארת, שזרו בעדינות ובדיוק רך, והדרגתי, חוויה מעצימה.
האנשים שהגיעו, הסיפורים שעלו, הקשרים שנוצרו, הבכי, הצחוק, הריקוד, התנועה, השיחות, השתיקה….מה אומר ומה אגיד: ממליצה לכל אחד לתת לעצמו מתנה… זו זכות גדולה להיות שם ולהתמסר למתנות ולפנינים שמקבלים… עזבו אתכם מהיסוסים ומספקות. תסמכו על שתי מופלאות אלו, שהשילוב ביניהן מנצח" (אפרת חסקין, דרמה-תרפיסטית וגננת)

* "… מעל ראשי מרחפת שרשרת פנינים, בוהקת וצנועה קוראת לי לרפא שושלת ארוכה. נשים שעומדות ומחכות, נשות המשפחה. נמוכות קומה,תימניות עם מטפחות לבנות… המסר היה מתובל בביטויים בערבית-מצרית, בריח של במיה, בעושר של פשטות הנשים של פעם. מפתיע, אך עם כלים מהירים ליישום. תענוג! כמו שאני אוהבת.
הריפוי שהחל להדהד בכמה רבדים במקביל התאפשר בזכות שתי נשים שחלמו חלום, שרקמו סדנא יוצאת דופן ופורצת דרך. מפגש חשוב מאין כמוהו… הן איפשרו לי בחוכמתן, בדינמיקה המבורכת ביניהן, במעברים הקוטביים שרק נשים יודעות להכיל, בין כאב חותך בבשר לצחוק חסר עכבות ושיפוט שהתגלגל והתגלגל… נשמתי זיהתה את החוכמה, את ההכלה, את הערסול והרכות… החומר עדיין מהדהד.. כולם מוזמנים, עבור עצמכם, אמן (טלי ורד-קפלן, מנחת סדנאות צחוק, שחקנית ומרפאה)

* "מאז, סבתא שלי נוכחת על המדף ושולחת מסרים בחופשיות…היה מעצים, משחרר, מרגש, מופלא. אין מלים לבטא את החיבור בין שתי אלו. עבודתכן מבורכת .תודה!" (הדס שלום, אמנית וקרמיקאית)

הידע הזה תקף, חיוני ומשמח כל אדם – עם או בלי בן/בת זוג, עם/בלי ילדים, עם/בלי קשר חי למשפחה.
וכאן אפשר להתרשם מן התכנים, ההשראה,החוויה.

נאוה 052-3203407 * גלו 052-8889191 *אימייל >>